לילה אחרון
- גור שחר
- 18 ביולי 2017
- זמן קריאה 3 דקות
"אסור לטפס" היה כתוב באותיות אדומות ובלטות בשלט שהוצמד לסולם. הבטנו אחד לשנייה בעיניים ובשתיקה הסכמנו שנגיע לגג הבניין בכל מחיר וגם האיסור השטותי הזה לא יעצור אותנו.
היא הניחה רגל בטוחה על המדרגה הראשונה ותוך שניות ראשה הציץ החוצה. הבטתי בה מלמטה וחיכיתי לשמוע את מוצא פיה - מה היא רואה? האם היא מפחדת? או שמא מתפעלת? היא נעצרה באמצע הסולם והביטה בשקיקה מסביבה ולאחר מספר רגעים היא הרכינה ראשה אלי ואמרה "אתה חייב לעלות!".
בשתי ידיה היא דחפה את גופה הקטנטן אל הגג ונעלמה משדה הראייה שלי. "תעלה!" קולה המעומעם הדהד מלמעלה כשהתמהמהתי. הנחתי רגלי על השלב הראשון בסולם המקובע וכבר החלה להתערבל בי סחרחורת, אולי זה לא רעיון כלכך טוב. "נו, אתה רוצה להמשיך לבהות ברצפה?" ראשה הקטן הציץ מלמעלה. חיוך מלא פחד נמרח על פני, והיא שלחה יד מבינה ובטוחה. אחזתי בה ומבלי להסתכל למטה טיפסתי במעלה הסולם עליו אסור לעלות.
כשרגליי היו על קרקע בטוחה הרמתי את ראשי - פז היתה צללית שחורה באורות פנסי הרחוב הנוצצים.
בדילוג מעט מפחיד היא התיישבה על קצה הגג כשרגליה מתנפנפות בחופשיות בין שמיים לארץ. "בוא שב" היא קראה לי. ופרפרים כלואים החלו להתעופף בתוכי.
"זה מפחיד מידי" אמרתי בשקט וקיוויתי שלא שמעה אותי.
"זה כיף!" היא אמרה וחיוכה המשכנע הפנט אותי וגרם לי להתקרב לכיוונה.
בית הספר כולו היה פרוש מולנו ומעבר לכך, מהנקודה הזו, כל העיר נראתה כמו משחק מחשב מיניאטורי. יכולתי ממש להצביע על הבית שלי. התחושה הזאת, שהכל קטן, ואני פה למעלה, צופה בכל השיכורים שמתהלכים בזיגזג, בעסקנים שחוזרים מאוחר מהעבודה עם התיקים המכובדים שלהם ובנערות שהולכות בקבוצות מאוחדות כדי לפחד ביחד ממטרידים שיוצאים מקניהם בשעות אלו, גרמה לי פתאום לפחד פחות. והגבהים הללו שבדרך כלל מרתיעים אותי פתאום הנחילו בי מעין תחושת שליטה. מלמעלה אני רואה הכל.
"יפה פה" היא אמרה. וצליל קולה היה תבלין נפלא שהשרה טעם מיוחד לערב הקסום הזה וגרם לי לחייך אליה. "בוא שב דן" היא הוסיפה, והמוח הפסיק לחשוב. התיישבתי על ידה, שחררתי את רגליי להתעופף מעל הקרקע והשתדלתי להביט בפניה כדי לא להסתכל למטה.
דממה שררה באוויר. תמיד אהבנו לשתוק ביחד, אני ופז, אבל הפעם זאת היתה שתיקה אחרת, יכולתי לחוש איך חבל נכרך סביב צווארנו וחונק לנו את מיתרי הקול. ומתח חשמלי מזהיר אותנו מפני כל תנועה, כל מילה וכל נשימה. ואם רק נעשה משהו לא נכון הרגע הקטן הזה יכול להתנפץ ולהתפזר לנו בין הידיים.
פירורי זיכרונות של השנה האחרונה התעופפו בראשי - הימים בפארק שקראנו ביחד ספרים, הטיולים הרבים שעשינו ביער בראש העין, יום הלימודים הארוך ההוא שבסופו פשוט פתחנו בתחרות ריצה אל עבר גן המשחקים שנמצא בקצה השני של העיר וחזרנו מזיעים ועייפים כל אחד לביתו.
רגעי הצחוק המשוגעים, הדמעות הרבות ושבבי החמימות שהענקנו אחד לשניה נמצאים עכשיו כולם פה באוויר, רועדים ומועדים על קצה הגג, מפחדים וכמעט שנופלים אך אנחנו אוחזים אותם בחרדה רבה.
"אני מפחדת לעזוב" היא לחשה קלות. "אני לא באמת רוצה לטוס מפה" אמרה בחשש מגומגם.
ניסיתי לחנוק את הדמעות שטיפסו בגרוני אך אחת הזדחלה החוצה דרך עיני.
וזה נכון, היא עוזבת, והרגעים הללו על הגג הם דקות שקטות ואחרונות. וכל מילה מרגישה חשובה עכשיו, מקבלת משקל רב ושונה. ומחשבון המשפטים עובד בראשי. אני מהרהר במשקלה של "תודה על השנה האחרונה" על פני "תיקחי אותי איתך". וכששניהם על הכף, המאזניים מתהפכות ומשתגעות, ואין כובד קבוע לכל משפט, הוא משתנה עם כל נשימה.
"אתה לחוץ" היא אמרה ועיניי נפקחו. "אני יודעת את זה כי תמיד כשאתה בלחץ אתה נושך את השפה התחתונה קצת" היא אמרה וגיחכה. צחקתי קלות, הכרתי את המחווה הזאת שלי, אבל אף פעם לא שמתי לב אליה בזמן אמת, תמיד הייתי עסוק בלחץ עצמו ועכשיו כשהיא העמידה לי מראה מול הפנים פתאום הכל השתחרר, הצלחתי להניח את השפה במקומה, המתח ששרר הרגיש לי שונה והשתיקה הפכה משוחררת ונוחה. חייכתי והרמתי את ראשי אל האופק. פתאום, בדממה, היה ניתן לשים לב לכל שינוי שקורה מולנו. פנס רחוב שהחל להבהב ונכבה לפתע. בעל פיצוצייה שיצא לסיגריה קצרה לפני שהוא חוזר לעבודה שלו. אופנוען שדוהר במהירות ושולח פס רעש חזק במיוחד אל אוזנינו.
ופז שלחה יד קלה ללטף את ראשי, הבטתי בעיניה השותקות והבטוחות וכל פירורי הזיכרונות התחברו בראשי ופתאום הם כבר לא היו מטושטשים, אלה ברורים ונקיים. והחיוך שלה הכניס אותי לפרופורציות. עכשיו אנחנו כאן.
שערה המתולתל והמפוזר התעופף לפתע ברוח וצמה קטנה נחתה ממש על עינה השמאלית. היא שלחה נשיפה קלה לעברה והעיפה אותה בחזרה למקומה. צחוק קל נפלט מבטני והיא חייכה במבוכה קלה שגרמה לי להמשיך ולצחוק.
וכמו מחלה מדבקת, גם בטנה החלה להתגלגל ביחד עם שלי. והלילה האחרון הזה התמלא בשמחה מרגשת ורועדת. רסיסי הצחוק המשתוללים באוויר שחררו מתוכי את כל הלחצים.
לא פחדתי להיות לבד
לא פחדתי מהזמן
לא פחדתי מהגובה
ולא פחדתי להיפרד.
וכשאנרגיית הצחוק דעכה נותרה רק שתיקה נעימה שהתאימה מאוד למשב הרוח החמים ששהה באוויר.
פז סובבה את ראשה אלי ואמרה: "תודה על השנה האחרונה" והוסיפה "הייתי רוצה לקחת אותך איתי".
