הקרנה לילית

הוא לא השאיר אותי מאחור.

נכון שרציתי להמשיך ולטייל יחדיו, אבל חשוב לי שתדעי שהוא לא עשה זאת ממניעים רעים. הרוח של כל אחד מאיתנו נשבה לכיוון אחר. שלו להמשיך הלאה, לכבוש עוד מדינה, להכיר עוד אנשים, לגלוש על עוד גלים. ואני רציתי להישאר, להעמיק את היחסים עם החבר'ה הגרמנים שפגשנו, למצוא מקומיים נוספים שיראו לנו פינות חמד שהתיירים עוד לא הגיעו אליהן. אני רציתי להפוך את המקום הזה לבית.

כמעט שכחתי שזה מכתב. טיפשה שכמותי.

היי גפן, זמן מה לא כתבתי לך, והמכתב ששלחת היה מרגש. הפתיע ושימח אותי לגלות שאת בדרך להגשמת החלום שלך.

את יודעת, חלומות זה דבר מטושטש, לא תמיד ברור אם הדרך שבה הולכים היא נכונה. ואני מרגישה זאת עכשיו. תמיד חלמתי לטייל לבד, להיות אשת העולם הגדול, לכבוש פסגה קטנה בעצמי, לדעת שעם האנגלית המגומגמת שלי הצלחתי לתקשר עם המקומיים, לבדי מצאתי את המסעדה הטעימה ביותר באזור ובלי שאף אחד יחבק ויעודד עברתי את רגעי הבדידות הקשים.

והנה עכשיו יש לי הזדמנות. עופר החליט שהספיק לו והלך, ואני, עם כמה שפחדתי, נתתי לו ללכת, אמרתי לו בלב שבור שזה בסדר. ואני כותבת את המכתב הזה וקצת מפחדת.

זה נכון שבטיול גדול הכל זורם וקליל, וגם כשאיבדנו 200 דולר ביציאה משדה התעופה, וכשלא הגענו להוסטל הנכון והיינו צריכים לחזור חצי מדינה, הכל התגמד ביחס לחוויה המטורפת שבתוכה היינו, ביחד.

אבל עכשיו, כשאני לבד, פתאום כל החוויות הללו נפתחות מחדש, ונקודת המבט שלי עליהן משתנה. אני שוכבת בהוסטל שלנו, זאת אומרת, שהיה שלנו ועכשיו הוא רק שלי. והשעון מראה חצות, והראש בהקרנה לילית של סרטים שחורים - מה יקרה אם… שאלת המפתח שאין לה תשובה, ואין שום סיבה להעלות אותה, אך היא בכל זאת בוהקת וברורה כמו השמש. מאיימת ותופסת נפח לא הגיוני בראשי.

געגועים עמוקים מטפסים במעלה הגרון.

אני לגמרי לבד.

אני אומרת לעצמי שמחר הבטן תסתדר. צריך לתת לה להתהפך מידי פעם, לחטוף איזה זעזוע קל, לא? אני מאמינה שזה שומר עלי. אז מחר היא תכנס לפרופורציות (אני מקווה). כי כרגע אני שוקעת בתוך בוץ טובעני ומתקפלת אל תוך מיטה קטנה שהיא בדיוק במידות שלי, אך היתה קטנה מידי בשביל לעופר. ואולי בגלל זה הוא עזב? זה לא חשוב. כי עכשיו אני פה, רגליי כמעט ונוגעות בקרש שבקצה השני של המיטה. נוח לי עליה, אבל לא כל-כך נעים.

מקווה לימים טובים יותר

באהבה

גילי

#בדידות #טיול #מכתב #חלום