הבמה הראשונה שלי
- גור שחר
- 9 ביוני 2017
- זמן קריאה 3 דקות
בערב "מעבדה לילית" הראשון עלו יוצרים שזאת הייתה הפעם הראשונה שלהם על במה. ואני מאושר כי זאת היתה הכוונה שלי מלכתחילה - לגרום לאנשים כותבים להוציא את הטקסטים שלהם מהמגירה, לעמוד מול קהל ולהקריא אותם בגאווה!
העובדה שהפעם הראשונה של חלק מהאנשים הייתה על הבמה הזאת מאוד ריגשה אותי וגרמה לי לנבור בנבכי מוחי ולנסות להעלות בזיכרוני את הבמה הראשונה שלי.
כשהייתי בכיתה י"א למדתי במגמת תיאטרון. מבחן הבגרות של המגמה היה להופיע עם מונולוג או דיאלוג מתוך מחזה. בחרתי עם שותפתי לדיאלוג את "ירמה" של פדריקו גארסיה לורקה. חווית העבודה לקראת העלייה לבמה הייתה מאוד משמעותית - עבודה סיזיפית ומדויקת, עבודה של שיוף ותיקון עד הפרט האחרון. המסע הזה יצר הרבה מתח רגשי -בין אם בכי וכעס - לפעמים על הפרטנרית שלי אך לרוב על עצמי. או לחילופין צחוק, רגעי שטות והתפרעות ביחד עם חברותיי למגמה (כן, היינו 8 בנות ואני) שמיתנו את המתח ופינו מקום לציפייה לדבר האמתי – הבמה!
וכשהיא הגיעה כמובן שהתרגשתי מאוד, הייתי כל-כך לחוץ שלא הצלחתי ליהנות מההופעה. ולמרות שהצגנו בערך 10 פעמים נשארתי היסטרי בכל פעם שעיניי סונוורו מאורות הבמה. חששתי שמא אעשה טעות, אשכח את הטקסט, אמעד מול כולם או שפיל ענק ייפול עלי מהשמיים (פחד יחסית נפוץ בקרב אנשי במה) אני זוכר שדיברתי עם המורה שלי לתיאטרון והיא אמרה לי משפט שאימצתי למוטו בכל פעם שהרגשתי את אותו רעד: "אתה יודע, שחקן שלא מתרגש לקראת הבמה הוא שחקן משעמם"
מאותו רגע התחלתי לראות בעיני הקהל את החיפוש אחר אותו ניצוץ של ספק בעיניים שלי. אנשים רצו לראות אותי חי, אוהב, טועה, ונופל על הבמה – ולא אותי טרחן ומדייק מילים שנכתבו לפני עשורים.
הבנתי שבמה זה כוח המאפשר להעביר מסר, להוביל מסע, לרגש, לספר סיפור, לסחוף ולהצחיק אבל כוח זה לא יתממש אם אני לא אתן את כל כולי כשאני עומד מול הקהל, אם לא אעז להוריד את המסכה היומיומית שאני לובש על פני ולחשוף את דמותי האמתית. וזאת הסיבה שאני כל-כך אוהב במה.
באמצע מאי העברתי סדנת אימפרוביזציה בפסטיבל יערות מנשה. כשהגעתי למתחם הסדנאות בשעה המיועדת לי חטפתי חום - מאה אנשים עמדו שם מחויכים ומחכים לסדנא שלי. מעולם קודם לכן לא העברתי את הסדנא הזאת מול כמות כזו של אנשים. הבטתי בפרצופים מלאי ציפייה, במיקרופון הדולק וברגליי שרק רצו לברוח! פשוט לרוץ משם, אף אחד לא ישים לב. אבל אז נתתי לעצמי סטירה (פיזית, לא מילולית) תפסתי את המיקרופון, ניגשתי למרכז וביקשתי מכולם לעשות מעגל גדול. צעקתי "ברוכים הבאים לסדנת האימפרוביזציה של יערות מנשה" וגרמתי לכולם לצחוק ולמחוא כפיים. "יש לי וידוי" הכרזתי, "מעולם לא העברתי את הסדנא הזו מול כמות כזו של אנשים ואני מתרגש בטירוף. אז כל מה שיקרה היום יהיה חדש גם בשבילי ולא רק בשבילכם" לא אמרתי זאת בטון מתנצל. אלה בצורה כנה ואמיתית. וכך יצרתי את ההזדהות הזו ביני לבין מאסת האנשים האלו שכולנו יחד עמדנו בפתחה של חוויה חדשה וזרה לנו. נראה לכם שמה שעבר לאנשים בראש זה "יואוו. מה מביאים לפה מישהו לא מקצועי? פעם ראשונה מול מאה איש?! יעקוב בוא נחתוך למאהל נעשה פק"ל קפה ונלך לישון" מה פתאום! רוב האנשים כנראה אמרו לעצמם "יואוו מגניב… בא לי לדעת לאן זה יקח ומה יקרה פה!" וככה בעזרת ההתרגשות והמתח שלי, יצרתי אצל אנשים עניין. ועובדה שרובם המכריע של האנשים נשארו ולא הלכו לעשות פק"ל קפה ולישון.
מאז אותם ימים חלפו המון במות - אימפרוביזציה, סדנאות, ספוקן וורד, הרצאות ועוד במות משונות. כל במה היא אחרת, לכל אחת יש מטרה שונה. אבל בכולן אני משתדל להביא את עצמי האמתי. לעלות עם 7 טון התרגשות ולשים אותו במרכז הבמה - כי ברגע שאני באמת מתכוון לזה, ועושה את זה בכנות מלאה, הקהל לגמרי נסחף אחריי.
בתמונה: אני מהפקת יב' של מגמת תיאטרון.
