האיש שנולד ללא אופי והאישה שנולדה ללא יופי
- גור שחר
- 23 במאי 2017
- זמן קריאה 3 דקות
האיש שנולד ללא אופי קם משנתו. כמו בכל יום רגיל היה מתארגן במהירות, יוצא מביתו ומחיש רגליו לעבודתו.
האיש שנולד ללא אופי נמנע מלהיתקל באנשים שהוא מכיר מהעבר. הוא השתדל להתחמק ממלך הכיתה שלמד איתו בתיכון ובימים האחרונים עולה איתו על אותו אוטובוס בדרך לעבודה. מהגברת השמנה הידועה גם בשמה הספרנית הקשוחה שהיתה נתקלת בו לעיתים ברחוב שלו ומזעיפה את פניה.
ובעיקר הוא ניסה להתחמק מהאישה שנולדה ללא יופי. הבוקר כשיצא מביתו היא הופיעה מולו בקצה הרחוב, מתקדמת לכיוונו. האיש שנולד ללא אופי ניסה להתחמק ממנה, לא להביט בעיניה שעוררו בו חלחלה. הוא נגעל מהצורה שבה הייתה מניעה את גפיה ומזיזה את מותניה. והרגיש צמרמורת כשהביט בה ולו לשנייה אחת קצרה.
האישה שנולדה ללא יופי שמה לב לאיש שנולד ללא אופי, היא ראתה איך הוא מנסה להסתיר עצמו ולברוח מעיניה. האישה שנולדה ללא יופי הבינה אותו, כולם השתדלו להרכין ראשיהם כשעברה ברחוב, הם כולם גרמו לה להרבה בדידות ועצב, הרבה דמעות שירדו מעיניה המכוערות במשך לילות ארוכים ללא שינה.
ובכל זאת, היא כבר התרגלה לראות את ראשי כולם מורכנים כשעברה ברחוב. היא הבחינה בבחור שאבא שלו עשיר מסדר את העניבה ומפנה לה גב, היא ראתה את הילדה שאמרו לה לא לדבר עם זרים לוקחת פניה מוקדמת כדי לא להיתקל בה והיא ראתה את האיש שנולד ללא אופי עומד קפוא במקומו כמוט התקוע באדמה, ראשו מורכן ונשימותיו מהדהדות.
"שלום" אמרה בלשונה העקומה האישה שנולדה ללא יופי.
האיש שנולד ללא אופי רק הנהן בראשו ועיקם את גבותיו. הוא לא היה דברן גדול.
האישה שנולדה ללא יופי התרגשה קצת, ליבה, שחלקו בלט מפיה פעם בחוזקה, כבר זמן רב אף אחד לא עמד כה קרוב אליה.
"אתה רוצה ללוות אותי?" שאלה אותו האישה שנולדה ללא יופי.
האיש שנולד ללא אופי לא הצליח להזיז יותר מידי את גופו, הוא פתח חור קטן בין שפתיו ומלמל "טוב".
הם צעדו להם באיטיות - האיש שנולד ללא אופי שהיה חיוור וריקני והאישה שנולדה ללא יופי שכיעורה אף גדל מעבר למצופה בעקבות התרגשותה. צועדים ושותקים. כל אחד עסוק בעצמו, בתוכו.
והמשותף היחיד להם הוא ההליכה, הצעדים השונים שתופפו על הקרקע בקצב דומה.
"למה אתה כל-כך חסר אופי?" שאלה האישה שנולדה ללא יופי כשהבחינה בשתיקתו הרועמת.
"ככה" ענה בפשטות.
"אתה לא רוצה לשוחח?" המשיכה.
"טוב" ענה באדישות.
האישה שנולדה ללא יופי המשיכה לדבר תוך כדי שחצו את הרחוב הארוך בו גרו.
"אני חולמת לטוס מפה, לעזוב את הבית ולעבור לגור במקום אחר. רחוק מפה".
"בסדר" ענה לה האיש שנולד ללא אופי.
"אני אגור בחוף מבודד, רחוק מכאן, אשחק עם החיות – הקופים, הפילים והזברות המקסימות, הם יהיו החברים שלי"
ולאחר שתיקה קצרה שאלה האישה "על מה אתה חולם?"
"אני לא" ענה לה בדחייה האיש שנולד ללא אופי.
הם הגיעו לצומת גדול בו היו צריכים להתפצל. האיש שנולד ללא אופי רצה לברוח ממנה אך נשאר לעמוד במקומו. שניהם נעצרו והביטו אחד לשנייה בעיניים. צמרמורת עטפה את שניהם, עיניהם מעולם לא נפגשנו לפני כן. למעשה עיניהם מעולם לא פגשו זוג עיניים אחרות בכזאת חדות וישירות. שניהם חשו מין חום מתפשט בגופם, ותחושת ריחוף קלה הדהדה בהם. נשימותיהם הפכו מהירות ומצחיקות והכל הצטבר לכדי פרץ צחוק אדיר שהתפוצץ כשהביטו אחד בשנייה.
צחוק משחרר ומספק התגלגל בהם במשך דקות ארוכות, המתח ששרר כבר נעלם, נשאר רק שקט נעים ונוח בניהם. הם נשארו לשתוק ולבחון אחד את השניה עוד מספר דקות, חיוכה של האישה שנולדה ללא יופי היה פרוש על פניה. למרות שעורר חלחלה באיש שנולד ללא אופי, הוא המשיך להביט בו ואפילו הרגיש שיש בו משהו נוח, לא מאיים ומקבל.
האישה שנולדה ללא יופי הניחה יד עקומה על כתפו החסונה של האיש שנולד ללא אופי ואמרה בקולה הצורם "תודה".
חיוך קטן עלה בפניו של האיש.
