להתעורר ציונית
- גור שחר
- 20 באפר׳ 2017
- זמן קריאה 2 דקות
ניתן להאזין לטקסט. הקראה: חגית חצב
רונה היקרה
אני גדלה ומתפתחת. נושמת ונושפת. וכל נשימה נכנסת עמוק אל תוך הסרעפת. את מכירה אותי, אני נושמת טוב, לוקחת את כל האוויר שאני יכולה, טורפת כל רגע שנקרה בדרכי, ויודעת גם לנשוף אותו כשמגיע הזמן, להניח לו להישפך אל האוויר הפתוח.
אשכרה עזבתי בית. לפעמים, גם אחרי חצי שנה פה, אני מתעוררת בבוקר ולא מאמינה שבאמת עזבתי את המדינה שגידלה אותי בכל תקופת ההתבגרות שלי. את זוכרת שביסודי למדנו על קום המדינה ולמה חשוב להישאר בבית, ולהמשיך את מה שאבות אבותינו התחילו.
זוכרת את כל הציונות בשקל הזאת? אז לפעמים אני מתעוררת בבוקר ציונית, זה חולף לי אחרי הקפה, אבל באותו רגע קצר של פקיחת עיניים, ולאחר שאני משפשפת אותן ובקושי מביטה בתקרה, אני נזכרת שאינני בישראל. שאני פה, רחוק, באירופה הקרה. מדינתם אינני שלי, שפתם איננה שפתי, חוצפתם אחרת מהחוצפה הישראלית ונימוסיהם שונים מהנימוסים הנהוגים אצלנו.
אבל בכל זאת, באותם בקרים אני תוהה, זה המקום שנכון לי? זה איפה שאני רוצה?
רונה, סליחה שאני מעמיסה עלייך את כל התובנות שנופלות עלי. אבל תדירות הבקרים הללו הולכת וגוברת.
אינני רוצה לחזור לארץ רק בגלל הבוקר. בגדול, טוב לי פה – יש לי עבודה נפלאה, הכרתי בחור צרפתי מקסים והקור נעים לי (את יודעת כמה אני אוהבת חורף).
את יודעת רונה, אני זוכרת איך תמיד רצית לעזוב את המדינה. דיברת על זה שנים. כשהיינו נפגשות בסופי שבוע בזמן השירות בצה"ל, היית תמיד אומרת "איך שאני משתחררת אני עפה מפה" ובאמת עפת, אבל חזרת מהר מאוד. אמרת שהבנת שזה לא בשבילך, ובעינייך ראיתי אז ריקנות שהפחידה אותי. נראית כמו ילדה שהבינה פתאום שההורים הם בסך הכל בני אדם, וגם הם ימותו יום אחד. אכזבה גדולה נבטה בנשיכת שפתייך, בעיקר מעצמך, מהחלום שלך שאבד. חשבת שלא תמצאי חדש.
את זוכרת שחלמנו להשכיר דירה ביחד בגרמניה, לגור ולעבוד באיזו חווה חקלאית. הכנו רשימת חוקים כזו – שטיפת כלים מתחלקת לפי שבוע, כך גם הבישולים, חובה לדווח מראש לפני שמביאים גברים הביתה והחוק הכי חשוב – חוזרים לבקר אחת לחצי שנה במדינה הפצפונת שלנו.
אז תראי מה קרה לכל החלומות. התעופפו להם באיזו אטמוספרה לא ידועה. פנטזיה שככל הנראה לא תתממש.
את פיתחת לך חיים ממשיים, כאלו שלא קורים רק בדמיון המופרע שלנו, אלא ממש במציאות. החזרת לעצמך את השמחה לעיניים, והצבע בפנים התמלא כמעט מיד. והנה את רונה חדשה מהניליונים. ואם הייתי יכולה, הייתי קונה אותך עכשיו באחד השווקים פה.
אבל את שם.
בלילה לעומת זאת, אני יודעת טוב מאוד מה אני עושה פה. רגע לפני שאני נרדמת אני מחייכת לעצמי – הנה עשיתי את הקשה מכל, עזבתי את האדמה שלי, את שפתי, את חבריי ומשפחתי.
האמת, שכל יום פה הוא התמודדות. אין יום קל, יש ימים שזורמים מעט יותר בקלות. אבל כל יום דורש ממני לחרוק שיניים עם האנגלית המבולבלת שלי.
רונה, אני יודעת שטוב לך בארץ ואני מבינה למה היה לך קשה מחוצה לה. ואני שמחה שמצאת את החיווט הנכון בשבילך.
החווטים שלי קצת נלחמים בי בבוקר. כאילו איזה מתכנת מרושע יושב בתוכי ומנסה לכתוב קוד אחר, להחליף תאימות. אבל אני מתאימה לפה.
אז כנראה שאשאר פה.
ואמשיך להתעורר בבוקר קצת ציונית.
באהבה
שיר
