יציאת מצרים שלי - פרק 3 - הסרת משקפיים עם ספר
- שני דרפלר
- 17 באפר׳ 2017
- זמן קריאה 6 דקות
אני חושבת שזה אחד מהזיכרונות הראשונים שיש לי. הייתי בסביבות גיל ארבע, אכלתי ארוחת ערב עם הורי ואחי. והרגשתי שאני ממצמצת הרבה. אני לא זוכרת את התמונה שראיתי, אבל אני כן זוכרת את ההתעסקות עם העיניים שלי.
ההורים שלי שאלו מה קרה, והביטו בי בדאגה. התעקשתי שהכל בסדר ורציתי ללכת לחדר, אבל הם עצרו אותי ונתנו מבט עמוק בעיניי. המבט הזה פתח פרק חדש וארוך בחיי. כתוצאה ממה שהם ראו, כמה ימים לאחר מכן הם לקחו אותי לרופא עיניים. לאחר כמה בדיקות נתגלה שאני צריכה משקפיים.
זה בערך כל מה שאני זוכרת. אני לא זוכרת את הבדיקות או איך ראיתי את העולם בלי זוג זכוכיות לפני העיניים, אבל אני כן זוכרת את האופטומטריסט שעזר לי לבחור ולחנוך את משקפיי הראשונות.
אנשים גם היו נוהגים להתפלא על המידה היחסית גדולה שלי לאותו גיל. וזה הלך ונהיה גרוע יותר לאט-לאט עם השנים. כשהייתי בת 21 המידה שלי הייתה 2.15 בעין ימין, ו3.15 כולל צילינדר בעין שמאל.
המשקפיים תמיד היו משהו שנורא הציק לי. לדוגמא, לא יכולתי להירדם כשאני צופה בטלוויזיה, כי אז המשקפיים היו נמעכים לי על הפנים וזה היה כואב. לא יכולתי לרוץ יותר מדי זמן בלי להרגיש חוסר נוחות בגללם.
ובכלל, די שנאתי אותם. הרגשתי שהם לא מחמיאים לי.
זה קרה בהחלטה של יום. השתחררתי מהצבא, הגעתי הביתה ואיכשהו נתקלתי שוב בספר הזה על המדף "ראייה משופרת ללא משקפיים" מאת הארי בנג'מין.
כשפתחתי את הפרק הראשון בספר, פרק חדש נפתח בחיים שלי. הפרק על איך הורדתי את המשקפיים שלי לחלוטין והתחלתי לראות טוב.
חשוב לציין שידעתי שהספר הזה עובד, כי דוד שלי ניסה אותו בעבר כשהיה ילד וכיום הוא רואה מצוין. גם עלעלתי בו בעבר ודי ידעתי למה הוא חותר, אבל, פשוט, עד אותו רגע הייתי חייבת את העיניים שלי מתפקדות ולא יכולתי לקחת הפסקה מחוש הראייה.
בעיקרון הספר מציע שיטה חדשה להורדת משקפיים, ולא מדובר על ניתוח עיניים בלייזר. שאגב, זה משהו שפעם הלכתי לבדוק ומאד נרתעתי ממנו. לא רק בגלל תהליך הניתוח עצמו שניתן לטעון שהוא די שנוי במחלוקת; אלא גם כתוצאה מכך שבעיית הראייה עלולה לא להיפתר ולחזור לאחר מכן, ואין הם לוקחים על כך אחריות. אבל כן, אני שונאת התעסקות בעיניים וזו הסיבה שמעולם לא לבשתי עדשות.
בחזרה לנושא – הספר. השיטה שמוצעת בו מבוססת על שיטת בייטס. בייטס היה אופטומטריסט שחי בארצות הברית לפני הרבה מאד שנים, והמציא שיטה שמתבססת בעיקר על תזונה ותרגילי עיניים כדי להיפתר ממשקפיים לצמיתות. בגלל שהשיטה שהציע הייתה כל-כך יעילה וזכתה לאחוזי הצלחה מטורפים אנשים היו צריכים פחות משקפיים. כתוצאה מכך, איגוד האופטומטריסטים האמריקאי גרם לכך שיוציאו את השיטה הזו אל מחוץ לחוק, כי היא לוקחת מהם תעסוקה. וכך הדבר נאסר בארצות-הברית.
בערך מאה שנים אחר-כך, בחור אנגלי עם ראייה שהולכת ומדרדרת בשם הארי בנג'מין מנסה נואשות להציל את הראייה שלו. הוא מגלה בדרכים-לא דרכים על השיטה ומחליט לנסות אותה. הספר כולו מגולל את הסיפור שלו בקצרה ומיד קופץ למה צריך לעשות בשביל להוריד את המשקפיים.
קודם כל, לצום. יש אנשים שיש להם בעיות ראייה כתוצאה מתזונה, ולכן צום של יום או יומיים מעלים את הבעיה לחלוטין.
עקבתי אחרי הצעתו, ולמרות שידעתי שאצלי לא מדובר בתזונה צמתי שלושה ימים.
במידה וזה לא עובד הוא מציע מספר תרגילים שנועדו לשחרר ולאמן את השרירים בעיניים. כמו כן, יש לשמור על תזונה שזה אומר להימנע מבשר כמה שיותר (אני צמחונית אז לא הייתי צריכה להתאמץ), לאכול המון ירקות טריים ולהימנע מקמח לבן לחלוטין.
ידעתי שכתוצאה מהשחרור מצה"ל אני ארצה לשבת קצת בבית ולא לעשות כלום אז פשוט בהחלטה של רגע הורדתי את המשקפיים מהפנים שלי, שמתי אותם בתוך הנרתיק שלהם, דחפתי אותם למגירה והלכתי על זה.
לא שמתי את המשקפיים מאז.
גיליתי שאני לחלוטין לא רואה כלום. לא יכולתי למצוא בגדים בארון שלי, או אפילו את הפלאפון שלי או כל דבר אחר שהיה נעלם לי. לא יכולתי להתכתב עם אנשים בהודעות SMS לא משנה כמה הגדלתי את הכתב, ובכלל, האור של הפלאפון עשה לי כאב ראש. לא יכולתי לראות תווי פנים של אנשים או אפילו את צבע וצורת העיניים שלהם. במקום זאת ראיתי רק שני עיגולים שקועים ושחורים על הפנים שלהם שלרוב כללו את הגבות והעיניים יחד. הפה שלהם היה נראה כמו עיגול כהה וחסר צורה. זה היה כמו לחיות בסרט אימה. הייתי תלותית באנשים שמסביבי ולא יכולתי לעשות כלום.
אבל לא פחדתי, או אפילו חשבתי על זה ככה באותו הרגע. פשוט חשבתי שזה מעניין והייתי מעבירה שעות רבות בלחשוב על לראות.
הקושי העיקרי היה להעסיק את עצמי. לא יכולתי לעשות כמעט כלום, וגם אם הייתי ישנה עשר שעות ביממה, עדיין היו לי ארבע-עשרה שעות להעביר. לא יכולתי לראות טלוויזיה, לשחק במחשב או לקרוא.
הייתי מעבירה את רוב היום בלדבר עם האנשים שסביבי ולכתוב. לא יכולתי לקרוא את מה שכבר כתבתי, אז אם הייתי מאבדת ריכוז הייתי צריכה לכתוב הכל שוב מהתחלה. גם לא ידעתי אם יש לי כתב יפה. אבל כתבתי לפחות פעם ביום באדיקות על הדברים שעברו עליי והדברים שגיליתי.
היו שעות רבות שהייתי לבד בבית. אמא שלי הלכה לעבודה, אח בצבא ואח בבית הספר. אלו היו השעות הכי קשות. הייתי שומעת מוסיקה במשך רוב היום.
לאט לאט גיליתי שאני יכולה לשחק במחשב טטריס אם יש לצורות שנופלות למטה קווים ברורים וצבעים בוהקים.
אמא שלי הייתה מקריאה לי ספרים שהתחלתי לקרוא ולא סיימתי. הרגשתי כמו ילדה קטנה שלומדת את העולם מחדש ומקבלת מאמא שלה תשומת לב כה רבה.
וכל פעם שעמדתי לוותר אבא שלי אמר לי שאסור לי. שאני חייבת להתמיד עד שאני אצליח.
זכוכית מגדלת הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. לא הייתי עוזבת חדר בלעדיה.
לא אהבתי להשתמש בה, אבל היא תמיד הייתה שם למקרי חירום והייתי נעזרת בה במקרי הצורך.
אבל השיפור כן היה נוכח. כבר מהיום השני הרגשתי אותו. עיניי התרגלו למצב יותר ויותר. אמנם השיפור היה מינורי אך ידעתי שתהליכים לוקחים זמן.
החוק החשוב ביותר היה לא להתפתות ולאמץ את העיניים. אני לא יודעת אם זה מונח שאנשים בלי בעיות ראייה יכולים להבין, אבל כל מי שיש לו יודע למה אני מתכוונת. זה כשאתה מפעיל את שרירי העיניים שלך ומתרכז ואז רואה טוב. הדבר עולה בכאב גדול, בעיקר למי שעומל קשה כדי לשחרר היטב את שרירי העיניים שלו כמוני.
השיפור האמיתי הגיע כשהתחלתי לקרוא.
לקחתי ספרי ילדים שיש להם כתב גדול ובהיתי בדף עד שראיתי חלק מהמילים. זו הייתה תפנית. העיניים שלי הסתגלו במהרה ותוך שבוע או שבועיים כבר יכולתי לקרוא בכתב בגודל רגיל (אם כי בקושי).
לראות טלוויזיה או לקרוא בפלאפון היה קצת יותר קשה בגלל האור הרב שיוצא מהם ונכנס לעיניים בצורה בלתי אפשרית.
הספרים נתנו לי תקווה, כי הם היו הפוגה נהדרת לשעמום. וגם, כי מאז ומעולם אהבתי לקרוא ושמחתי שיכולתי להמשיך לעשות משהו שאני אוהבת גם בחיים החדשים שלי.
אחרי תקופה יכולתי להסתכל על מסך, אבל לא יכולתי לראות טוב. הייתי רואה סרטים מצוירים, כי הם היו קלים יותר לצפייה מסרטים מצולמים, בעיקר בגלל שלציורים יש לרוב קווי מתאר שחורים שחוצצים בין הדברים וכך קל לעיניים להפריד ביניהם.
הורדתי משקפיים ב-25/08/2014. חזרתי לראות מושלם לגמרי ב-04.05.2015
אני יודעת את זה כי למזלי אני פריקית של כתיבה וכתבתי יומן מסע (בכתב יד!).
אני שמחה שעשיתי את זה בכתב יד כי ניתן ממש לראות לפי הכתב איך לאט לאט אני כותבת יותר ויותר יפה וברור.
זה תאריך יציאת המצרים שלי.
החופש הגדול שהרווחתי הוא כמעט בלתי ניתן לתיאור.
הרגשתי קצת כמו סופר-וומן, גיבורת על שיכולה לעשות הכל כי די עשיתי את הבלתי אפשרי.
מלבד המשפחה הקרובה שלי, כמעט אף אחד לא תמך בי או חשב שאצליח. וכששאלו אותי מה אני עושה עכשיו כשהשתחררתי מהצבא והסברתי שאני לא עושה הרבה, כי כל שאני יכולה לעשות זה להישאר בבית, או לפחות בקרבת אנשים שרואים, זו לא תשובה שסיפקה אותם. הם חשבו שאני עצלנית.
אבל עשיתי את זה.
ועשיתי את זה בעצמי.
שמתי לב לכמה דברים מעניינים שלא ידעתי שקשורים למשקפיים.
הראשון היה גופנית. במשך שנים נחשבתי לאדם מגושם שנופל בקלות ולא יודע לתפוס כדורים. אחרי שהורדתי משקפיים היכולות הגופניות שלי השתפרו פלאים. היה לי יותר שווי-משקל ויותר פשוט עבורי לתפוס ולזרוק דברים.
מעולם לא חשבתי על זה, אבל משקפיים יוצרים מיקוד בנקודה מאד ספציפית של העין. הדבר אומר שאם זורקים לעברך כדור מהצד, במקום שבו קשה לעין להתמקד, יהיה קשה לך לתפוס אותו כי אתה תושיט את היד למקום הלא נכון או בזווית הלא נכונה. זה לא דבר שחשבתי עליו מעולם, אבל די הוכיח את עצמו בחוויות האישיות שלי.
דבר מעניין נוסף היה הקלות שבה יכולתי לעשות ספורט ליותר זמן. במשך שנים לאחר זמן מסויים שהייתי עושה ספורט הייתי מרגישה לחץ מאחורי האוזניים. תמיד ידעתי שזה מכיוון שהמשקפיים היו לוחצים לי שם, אבל לא הבנתי עד כמה זה באמת הגביל אותי. אני זוכרת ספציפית שבטיולים כשהייתי צריכה לטפס עליות הלחץ בפנים היה כמעט בלתי נסבל, אחרי שהורדתי משקפיים והלחץ הזה נעלם לחלוטין, הבנתי עד כמה זה הפריע לי. זה גם אפשר לי לרוץ ליותר זמן אם רציתי.
דבר נוסף היה שנהיה לי קל יותר להירדם בכל מקום. כי המשקפיים לא לחצו לי על הפנים כשהייתי נרדמת במקומות לא קונבנציונאליים. השינה שלי גם הפכה לטובה יותר.
בגלל שהיו לי משקפיים מגיל כל כך צעיר כמעט שלא היו לי זיכרונות על חיים בלי משקפיים ולכן כשגיליתי אותם זה היה כמו לגלות עולם חדש. לכל אלה שמעולם לא היו להם משקפיים תחשבו שיש חפץ מסויים שאתם תלויים בו כדי לראות טוב, ושבלעדיו אין לכם יכולת לראות. לא רק זה, תארו לכם שהוא ממש על הפנים שלכם, ודי לא נוח.
זה משהו שהוא כמעט אבסורדי, ומעולם לא חשבתי על זה לעומק כמו כשחשבתי כשעמלתי קשות על להוריד את התלות שלי בו.
יצאתי לחופשי אחרי כמעט שמונה חודשים.
