יציאת מצרים שלי - פרק 1 - להרגיש משוחרר
- בר פלד
- 11 באפר׳ 2017
- זמן קריאה 4 דקות
את המסע שלי עם האלבום 'שירי חייל' התחלתי בלי לדעת שאני מתחיל אותו. הייתי חייל בן 19 וכתבתי שירים פשוט כדי לחמוק מהמציאות הצבאית היום-יומית, שהתחלקה לחלקים שווים בין המשעמם, הקשה והמדכא. כתבתי על מה שעבר עליי, על מה שהעסיק אותי. ומה שהעסיק אותי לא היה הכיבוש או גורל הציונות, או כל סוגייה כבדת משקל אחרת. הייתי פשוט בחור צעיר ובודד שנתקע בכל מיני סוגים של שומקום לפרקי זמן משתנים עם אנשים שהוא לא בחר. אז כתבתי על זה שירים.
לאט לאט, ככל שהצטברו יותר ויותר שירים, הבנתי שיכול להיות בהם משהו שהוא יותר מאוסף מקרי של שירים על צה"ל. שיכול להיות להם תוכן משותף. שהם יכולים, ביחד, לספר סיפור שבו כל שיר הוא פרק. ככה נולד הרעיון ל"שירי חייל" - אלבום מסע צבאי, שבו כל שיר הוא שלב בשירות הצבאי של חייל ישראלי ממוצע, מיום הגיוס ועד יום השחרור. אני לא בטוח מתי התחלתי לכתוב שירים מתוך הבנה ברורה שאני כותב אלבום, אבל אני חושב שאני יודע מה הדליק את הניצוץ. זה היה ספר. כפרס על התואר המרשים 'חניך מצטיין' בטירונות קיבלתי תעודה צבעונית, ואת הספר 'חייל טוב' של בעז נוימן - ספר אישי מאוד וכנה במיוחד על החוויות שלו כשריונר בסוף שנות השמונים. אני לא בטוח אם מש"קית החינוך שבחרה את הספר שהמג"ד העניק לי עשתה את זה כמרד סמוי או כי קראה רק את כותרת הספר, אבל איך שלא יהיה, הרווח היה כולו שלי. 'חייל טוב' הזכיר לי דברים ששכחתי שעברו עליי רק זמן קצר קודם לכן, ושיתף איתי מחשבות פרטיות שהיו גם לי ולא שיתפתי עם אף אחד אף פעם. יותר מכל דבר אחר, אני חושב ש'שירי חייל' הוא ניסיון ליצור את 'חייל טוב – האלבום'.
הרגשתי שלמרות הספר, יש משהו במסע הצבאי הישראלי, בדרך שאדם צעיר עובר במדים, שעדיין לא פוצח. אולי כי היצירות שקשורות לצה"ל כמעט תמיד כוללות ניסיון להגיד משהו פוליטי, לימין או לשמאל. הצבא מגויס למטרות אמירה, מה ש – כדרכה של תעמולה - משטח את החוויה המורכבת הזאת, ובדרך כלל מתעלם לגמרי מהחריגות הבסיסית שבעצם גיוס-החובה ההמוני. אנחנו כל כך שקועים במציאות הישראלית, שאנחנו שוכחים שאף מדינה מערבית אחרת לא נוהגת כמונו אלא אם מדובר בשעת חירום. אני לא נכנס ללמה ולאיך, וגם לא חשוב לי להיות בעד או נגד. יותר מעניין אותי להתייחס לעובדה הזאת, ורק להחזיר לה קצת מהחריגות שאמורה להיות לה בעינינו.
וככה, בהדרגה ובערך בחצי השירות שלי, הבנתי שלא רק שאני יודע מה אני כותב – אני יודע מה אני לא כותב. אני לא כותב מניפסט, אני לא רוצה לשכנע אף אחד בשום דבר, ואני לא כותב בהכרח על עצמי. אני כותב יומן אישי בשירים של חייל ישראלי ממוצע. על המפגש שלו עם המערכת הצבאית, עם כל האבסורד, האלימות והבדידות שהיא מכניסה לחיים שלו. והשיעמום. הו, השיעמום. השתדלתי לכתוב בהומור. קצת כדי להמתיק את הגלולה, אבל גם כי בדיחות באמצע הייאוש הן שיקוף כנה שלי. לפעמים השירים הם ממש עליי, לפעמים הם על מישהו שאני מכיר ולפעמים מדובר בשילוב בין השניים. אבל הכי חשוב שהם תמיד יהיו כנים לגמרי. זה עזר לי מאוד למקד את הכתיבה מאותו רגע והלאה, ובדרך אגב גם עזר לי לעבור את השירות הצבאי. כל חוויה, גם אם קשה, הייתה חומר לעוד שיר.
כשהשתחררתי גיליתי, כמו הרבה אנשים אחרים, שיום השחרור הוא לא בהכרח יום השחרור. הדרך שלי עם האלבום המשיכה גם אחרי שהשתחררתי מצה"ל, כי אחרי שהשמחה הראשונית והעצומה מהשחרור מצה"ל התפוגגה, הבנתי עד כמה החוויות שלי מהשירות הצבאי עדיין בוערות בי בקשרים רגשיים סבוכים שלא את כולם הבנתי לגמרי. אז המשכתי לכתוב שירים על חוויות החייל המשוחרר, המבולבל. שהקדיש שנים ומאמץ להסתגל למערכת הצבאית, ועכשיו שהתרגל אליה בכל מובן אפשרי – הוצא ממנה אל עולם אזרחי שעובד בקודים אחרים, באינטנסיביות אחרת ובחופש די מוחלט. חופש מטלטל. הפעם לא הגבלות המסגרת הקשו עליי, אלא היעדרן. תיכננתי את מה שיקרה כשאשתחרר משך שנים שלמות, ועכשיו שזה הגיע - ממש לא הייתי בטוח מה לעשות, ואיך.
גם הפעם כתיבת השירים באה לעזרתי. ויחד עם הכתיבה הבנתי טוב יותר לא רק איפה אני נמצא, אלא לאן אני רוצה ללכת. התקבלתי באופן די לא צפוי לבית ספר למשחק, ושבועיים אחר כך כבר התחלתי את הלימודים, רחוק מהבית ובלי טיפה של זמן להמשיך לעבוד על האלבום. במהלך הלימודים המשכתי לכתוב שירים על הצבא, ודרכם להתמודד עם מעמסות כמו רגשות האשם שלי על זה שנשארתי בחיים, למשל. אבל רוב שירי האלבום כבר הין מוכנים לפני שהתחלתי ללמוד. אני פשוט עדיין לא הייתי מוכן לקראתם. הייתי צריך זמן ומרחק וחוויות אחרות לגמרי שייתנו לי פרספקטיבה שממנה אוכל לחזור לעבוד על השירים ועל האלבום. כדי לסיים אותו כמו שצריך הייתי צריך להבין, רגשית ולא רק שכלית, למה כתבתי אותו מלכתחילה, ולדעת בדיוק מה אני רוצה להגיד בכל שיר בנפרד ובכולם ביחד.
אחרי שסיימתי את הלימודים ניגשתי שוב אל השירים שכתבתי אז, והתחלתי לערוך אותם. את המילים, את הלחנים. סידרתי את השירים בסדר כרונולוגי (יום הגיוס, השבוע הראשון בטירונות וכן הלאה), למחוק שירים שלא היו טובים מספיק או לא התאימו לסיפור שרצית לספר באלבום, ואגב זה גם סידרתי לעצמי בראש ובנפש את שלושת השנים שביליתי במדים ואת מה שהן עשו לי כאדם. לא רציתי אלבום על 'כאב של לוחמים' או משהו כזה. ממש לא. רציתי שכל הבנאלי והקיטשי יישאר מחוץ לדלת, ורציתי כמובן שזה יישמע טוב. בשביל זה הייתי צריך עזרה.
יצרתי קשר עם ערן ויץ, שהסכים להפיק את האלבום מוזיקלית, וביחד המשכנו לערוך את שירי האלבום, והתחלנו להקליט אותם אצלו באולפן. בעזרתו קרה כל מה שלא יכול היה לקרות אם הייתי ממשיך לעבוד לבד - הרמוניות, קולות שניים, עיבודים. הסקיצות הפכו לשירים, הרעיון הפך לאלבום.
ויש לי עוד הרבה מה לכתוב עליו, ועל תהליך ההד-סטארט המתיש ומוצלח שאיפשר את יציאת 'שירי חייל', אבל אני חושב שבשלב הזה עדיף שאני אפסיק לכתוב כל כך הרבה, ואפנה את הבמה לשירים עצמם, שזמינים לשמיעה חינמית כאן – www.barpeled.com
כן, הנה הם, כולם. השורדים האמיצים של עשר השנים בהן נוצר האלבום, ובתוכם תמצאו אותי, השורד האמיץ של שלושת השנים ההן בצה"ל. שנים שהולכות ומתרחקות יותר ויותר, אבל איכשהו נשארו קרובות מאוד לליבי. את התודות באלבום, שעיצבתי כמכתב צבאי, חתמתי במילים 'בר פלד, חייל משוחרר'. וככה אני מרגיש, עכשיו שהאלבום יצא. משוחרר. ובפראפרזה על יהודה עמיחי –
משוחרר הוא, משוחרר.
וכל האותיות וכל המספרים אשר סידרו את חייו הצבאיים משוחררים גם הם לצרופים חדשים ולגורלות חדשים ולמשחקים חדשים של כל הדורות שיבואו אחריו.
חג שמח
להאזנה לראיון עם בר פלד בתכנית "קפה ועוגיות" לחצו כאן
צילום תמונה: אלון לוין
