תחזור הביתה
- גור שחר
- 6 באפר׳ 2017
- זמן קריאה 2 דקות
עכשיו אפשר להקשיב לפוסט במקום לקרוא!
היי אמיר
מקווה שטוב לך בארץ, שאתה מסתדר עם כל הלחץ בעבודה והעומס של חיים רגילים. זאת אומרת, אין ספק שהחיים שלך מיוחדים ושונים, אבל אם זאת גם מאוד בורגניים ופשוטים.
אתה יודע אמיר, לא הסתדרתי עם הלחץ הזה כשהייתי בארץ. הרגשתי מחויב מידי לכל-כך הרבה דברים, הייתי קם בבוקר מבואס שעלי לצאת לעבוד, גם כשעבדתי עם אנשים טובים, בתנאים טובים ובמקום שאהבתי, זה העיק עלי.
לפעמים הייתי חושב שזה פשוט לא אני, לא מתאים לי סגנון החיים הזה שעלייך הוא יושב מצויין, אתה נהנה מכל מחויבות שתיקח, אתה שמח לקבל קידום ואחריות נוספת במשרד ההפקות שאתה עובד בו. ולפעמים אני אפילו קצת מקנא בך.
תראה אותי, בחור בן 27, עדיין רווק, מסתובב בעולם כמו איזה נווד עלוב, מחפש את עצמי כמו ילד שהרגע נפלט מהמערכת הצבאית. מוצא עבודות מזדמנות שכל מטרתם היא להמשיך לטייל. או בקיצור – הסיוט של כל אמא פולנייה.
אבל אני לא מסוגל אחרת. הדבר המשונה הזה, שנהוג לקרוא לו בית, פשוט לא קורץ לי, לא מעניין אותי. הבית שלי זו הדרך, זה האנשים שאני פוגש. הבית זה האוכל שמזדמן לי לאכול, הנופים שאני רואה.
בארץ הבית נראה לי כמו מקום שאיני רוצה לחזור אליו, שאני מנסה להימנע ממנו כמה שרק אוכל.
אמא שלי התקשרה אתמול, שמעתי אותה מתאמצת לחייך, מנסה להוציא ממעמקי נפשה מילים חיוביות ושמחות. ואני רק חיכיתי שהיא תסיים להתחנף ותגיד את מה שהיא באמת רוצה להגיד. והרגע הזה הגיע, הפעם, בדמות קורס מצויין בארץ למנהל עסקים, שהבן של רותי סיים בהצטיינות והנה היום הוא מנהל בכיר בחברת מחשבים גדולה.
ואתה יודע משהו, בשיחות הקודמות איתה הייתי מתנפל ומתנכל, נכנס לוויכוח מתמשך, מטיח בה את התואר "אתה לא מכירה את הבן שלך". וגם את "תעזבי אותי!" המוכר. ותמיד אחרי וויכוח ארוך, כשהשיחה כבר נותקה, הייתי חופר פנימה ומאשים אך ורק את עצמי, בועט בכל המחשבות שעד כה לא היה לי נעים לגעת בהן, שאני קצת מדחיק אותן. הייתי מרגיש שאולי זו באמת טעות ענקית להמשיך ולטייל, אולי אמא באמת צודקת, ואני חייב להתחיל לבסס חיים משעממים כמו כולם.
אבל הפעם כבר לא היה לי כוח, היא המשיכה לנאום לי על איכות הקורס והמרצים שלו, על הזמן הקצר שלו לעומת היעילות הרבה שלו. ואני שתקתי, אני חושב שהגנתי על עצמי מחפירות פנימיות שמתקרבות. וכשנאומה הסתיים השתרר רגע של שתיקה ארוכה. ואז הבנתי, הבנתי שהכל חארטה, נשבע לך, בשניות השקטות והקצרות הללו, שהרגישו כמו שעות ארוכות, פתאום ידעתי הכל לרגע – אני לא הולך להרוס לעצמי את החיוך שמרוח לי על הפנים כשאני קם בבוקר באיזה הוסטל מוזר, מלא בטיפוסים מעניינים ועם חלון לנוף מרהיב. אני הולך להנות מהחיים שלי. אני לא אמור לספק אף אחד, אני לא צריך להוכיח לאף אחד שאני צודק. כי אני פשוט צודק.
"תודה אמא, אני צריך לזוז" עניתי עם הבטחה צינית לחשוב על זה ברצינות.
אתה יודע, המחשבה שאני צודק היא הבטחה מהדהדת, לפעמים היא ברורה ובטוחה בשבילי ולעיתים אני שוכח אותה, לעיתים קרובות מידי.
אני צריך מישהו שיזכיר לי, שיהיה פה לידי ויאמר לי שאני עושה את הדבר הנכון, יטביע בי חותמת מאשרת בכל פעם שהדיו מהחתימה הקודמת נגמר. יש הרבה יתרונות בלטייל לבד בעולם, אבל זה אחד החסרונות.
אמיר, הלוואי שהיו לי חיים כמו שלך, אמא שלי היתה אוהבת אותי קצת יותר כנראה. אבל החיים שלי אחרים, ואין לי ברירה אלה לחבק אותם כמה שאוכל.
חג פסח שמח
עודד.
צילום תמונה: מתן פורטנוי.
