להישאר בים
- גור שחר
- 10 במרץ 2017
- זמן קריאה 3 דקות
אפשר להאזין לסיפור במקום לקרוא!
"למה להישאר בים כשאפשר להתקדם במסע?", חשבתי בקול רם.
"כי בים הכל שקט ואין צרות" ענה רויקה והחיש רגליו אל עבר הגלים הסוערים. השמש רתחה מוקדם יותר, והנה היא התחילה להתחבא בקצה הים. והמים כבר חמימים ונעימים לרחצה.
אבל ריח בשר צלוי על מנגל מתגנב לאפי לרגע קצר, שניות בודדות והוא חולף. אני קופא במקומי על שפת הים, רגליי נרטבות בגלים החולפים. והריח מזכיר לי.
מזכיר את המנגל המשפחתי בים שנגררתי אליו בלית ברירה בשל התואר המבאס "אסור לו להישאר לבד בבית". לא עשיתי כלום על מנת לזכות בתואר הזה, פשוט הייתי צעיר מידי. אני זוכר איך שנאתי את החול שהיה נכנס לי בין הרגליים וחולף רק לאחר שלוש מקלחות בהם נאלצתי לשפשף בין האצבעות. שנאתי את המלח והריח של גופי לאחר הרחצה. שנאתי את העור המתקפל והמדלדל באצבעות הידיים לאחר שנרטבו.
שנאתי את הים.
המפגש המשפחתי שאימי נהגה לארגן היה מעיק ומציק. המנגל היה הפעילות הנחמדה של אותו יום.
אבל הלחץ, אוי הלחץ… ההתארגנות והצעקות מהבוקר עוד מהדהדות בראשי. "תתארגן כבר" הם נזפו. "אנחנו חייבים לצאת" כאילו שאיחור של 10 דקות יהיה מה שיהרוס את הבילוי. "אתה חוצפן, אתה גם לא עוזר וגם לא מתארגן" הם היו נוזפים בי כשהייתי חוזר למיטה.
כאב חד מפלח את גרוני וטעם רע מצטבר לי בפה. "בוא כבר" רויקה צועק לי מבין הגלים וקופץ בחזרה אל המים. חייכתי אליו אבל בפנים הרגשתי רעל מצטבר, לא יכולתי להיפטר מהזיכרונות המהבהבים אל מול עיניי. "אל תכנס למים" הם צעקו עלי כשרגליי נגעו במים "אסור לך להיכנס לים כשמחשיך" נזפה בי אמא והרימה אותי בחזרה אל שאר בני הדודים שהביטו בי בצחקוק לועג - איזה ילד טיפשון, כך הם חשבו, אני בטוח.
ורויקה יוצא מהמים נוטף בכל גופו, נעמד מולי בחיוך ומעיר אותי שוב.
"למה אתה לא בא?" הוא שואל.
"אסור לי רויקה"
הוא חייך ונשכב על החול, אז שכבתי לידו. השמש כבר נעלמה קליל ופסים אדומים כיסו את השמיים הכחולים. הבטנו בחושך היורד ושתקנו. הכל הרגיש רגוע ונוח עכשיו. כן, זוהי מטרתו של הים, להרגיע, רויקה צודק. ככה צריך להתנהל בים, בלי לחץ, בלי מנגל, בלי בני דודים חצופים ובלי תארים מעצבנים והנה המחשבות הבהירו בי את האש שוב, שרפו לי בפנים. שתקתי, ניסיתי לא להראות סימנים חיצוניים כשהמערכת בפנים קורסת, אבל רויקה לא צריך הרבה, מספיק לו לראות שהחיוך שלי נתלש מפניי והוא כבר יודע.
ובדרכו השקטה והחכמה, הוא מסית את פניו ממני ומביט אל השמיים המחשיכים. אני מסתכל עליו, עיניו עצומות וגופו כבד, נבלע אל תוך החול הרטוב. הוא כל-כך רגוע עכשיו, בעצם, הוא כל-כך רגוע תמיד. ולטעם הרע התלווה תחושת קנאה קלה שנבלעת בחזרה פנימה. ואור השמש לאט התפוגג. ואני נזכר איך הייתי שוכב בתוך שק השינה ובוכה בשקט, איך הייתי רוצה לחזור הביתה למיטה שלי ולא להיות פה עם כל קרובי המשפחה שאני לא אוהב. אני נזכר איך לא הייתי נרדם כל הלילה ואיך הייתי מביט בכולם ישנים, מוודא שעיניהם עצומות היטב, הייתי פותח את שק השינה ומזדחל ממנו החוצה, צועד בשקט אל עבר החוף, בהתחלה הייתי מרטיב רגליי במים בזהירות, אחר כך שוטף את פניי עם המים המלוחים והשורפים, הייתי נהנה מהתחושה שאני יכול, שהנה עכשיו הם לא יודעים, ולא יגידו לי כלום, ולא יכתיבו לי מה מותר ומה אסור, ועם המחשבות האלו הייתי רץ אל תוך המים בחשיכה, יודע שאסור, יודע שמסוכן, אבל נהנה מהרטט שחולף לי בגוף, מההתרגשות שזורמת בדמי. והנה אני רואה צללית חשוכה שוכבת על החוף, רגועה ושלווה, ואני מזהה, זה רויקה, ואני קורא "רויקה!! בוא!!" והצללית נעמדת, אינני רואה את פניה אבל אני בטוח שהיא מחייכת. ורויקה רץ לכיווני והגלים שוברים אותו ומפילים אותו, והנה הוא מופיע לפתע מתוך המים, מסדר את שיערו המתולתל ומביט בי.
אורות מהבהבים מאחוריו ושתיקה ברורה שוהה בינינו, ולאוויר ריח שונה, מתקתק. הגלים מכים בנו בחוזקה, אבל אנחנו נשארים לעמוד, מצחקקים קצת בין גל לגל וניחוח של פחמים דלוקים שורף את אפי לרגע, והזיכרונות כבר באוויר, מרחפים בינינו, הם כבר לא תקועים עמוק בפנים. והים הוא אותו ים אבל אני כבר מישהו אחר. "אני רוצה להישאר בים" אני אומר "עוד כמה ימים"
