חלום בבריכת כדורים
- גור שחר
- 2 במרץ 2017
- זמן קריאה 8 דקות
מכולנו היא בחרה דווקא במיקי, שהיה הפחות מוצלח בחבורה, אני מתכוון, פחות מוצלח חברתית. מיקי היה מתבודד שעות ארוכות בחדרו, חוקר טבע צעיר שקורא אנציקלופדיות וספרים רבים אודות זנים מיוחדים של צמחים, סוגיות מדעיות משונות וסוגי חיות בר הגדלות בג'ונגלים הפראיים של אפריקה. כמעט ולא היינו רואים אותו.
הוא היה חלק מהחמישייה כי קצת, איך לומר, ריחמנו עליו. הנערים האחרים בכיתה היו מתנהגים אליו בצורה גועלית. למעשה אני חושב ש"סתום ת'פה" היו צמד המילים שמיקי שמע הכי הרבה בחייו.
ואנחנו קיבלנו אותו אלינו אך לעיתים גם סבלנו מחוסר היכולת שלו לתקשר באופן, איך לומר, נורמאלי עם העולם.
מיקי יכול לפצוח בנאום של עשר דקות רצופות בהם הוא יספר לנו על הקרפדה החדשה שהוא גילה, וכמה הוא רוצה לטוס לאפריקה לחזות בקיומה. הוא יכול להתענג דקות ארוכות בעודו מתאר את מראה הקרפדה הבוהק והמיוחד – מניע את ידיו באוויר בתנועות ליטוף כאילו היתה בכף ידו.
וכל זאת מבלי לשים לב שזה לא מעניין אף אחד מאתנו.
אז בהתחלה שתקנו, היינו מהנהנים בראשנו ומחייכים, לאחר כמה חודשים כשהוא התחיל להצטרף אלינו לבירה ב"חרדון", הפאב המקומי, הצלחנו קצת להרגיע את שטף דיבורו, בעדינות כמובן, אמרנו לו שאנחנו רוצים לשמוע גם את שאר החבר'ה.
הוא נעצר, הביט לכולנו בעיניים ואז אמר "אהה... כמובן".
זה לא שינה אותו, זה לא גרם לו להפסיק להתנהג באופן אותו הוא מכיר. לפעמים כשלא היינו מזמינים אותו היינו מרגישים מצד אחד אשמים, כי הוא לבד בבית והנה אנחנו הופכים להיות כמו שאר הגועליים מהכיתה. ומצד שני גם לנו מותר, בסך הכל אנחנו לא יכולים לגדל אותו על הכתפיים שלנו עד סוף התיכון.
ואז הוא הופיע לבירה עם אורי, הילדה הכי יפה בכיתה, לדעתי לפחות. היא לא היתה מלכת הכיתה, למעשה היא היתה די שקטה וביישנית. אני חושב שעד כיתה י' לא ידעת בכלל איך היא נשמעת.
אורי היתה תמיד בצד. בכיתה היא ישבה בפינה הרחוקה ביותר מהדלת. תמיד בטיולים היא היתה צועדת מאחורה לבדה, היא אף פעם לא דיברה אתנו, בעצם היא לא דברה עם אף אחד אני חושב.
הייתי קצת מאוהב בה, הייתי מביט בה שעות ארוכות בניסיון לפענח אותה, את ההתנהגות שלה, את הדרך העדינה עד כדי שברירית בה היא כותבת במחברת שלה כמפחדת לשבור את החוד. את הפיהוק הקטן והמתחבא שלה, במקום לפעור את פיה ולהתפרס לכל הכיוונים בגסות, כמו שרובנו עושים, היא פשוט נושמת פנימה בזהירות, מרימה את כתפיה, ומותחת את אצבעותיה לצדדים וכמעט ולא ניתן להבחין שמדובר בפיהוק. היה לה מבט מושך ועיניים בוהקות ומרתקות, הרגשתי מסנוור כשהייתי מביט בה, אבל בכל פעם שהצצתי נתקעתי בוהה בה ומבחוץ נראיתי כמטריד סדרתי.
לא כל כך ידעתי איך לגשת לדבר איתה, היא נראתה לי כל כך מנותקת, אחרת.
ועכשיו מיקי מופיע איתה, הם אוחזים יד ביד. היא עומדת בחיוך ביישני ומרכינה את ראשה במבוכה. חיוכו של מיקי מאולץ ומטופש מתמיד. "היי חברים" הם מתיישבים לידינו כשפיותינו עדיין פעורים.
"מזל טוב" אמרתי בחיוך, בסופו של דבר אני שמח בשביל מיקי, אולי סוף סוף הוא יהפוך לבנאדם. "תודה תום" הוא אמר כשהביט בי ומיד שלח את עיניו לחברתו שהתקפלה אל תוך הכיסא בביישנות.
"אתם לא תאמינו מה גיליתי?!" הוא אמר וכבר ראיתי את כל החברים נרקבים מבפנים אך לא מראים סימן, רק תנועה קלה של הרמת הלחי למאית שנייה בודדת בשביל לסמן לחבר לידך שהנה הוא שוב מתחיל.
"גיליתי שאם קופצים במשך עשרים דקות רצופות מקבלים סחרחורת, ממש כאילו מסתובבים במקום, רק בלי ההסתובבות. זה לא מדהים. מסתבר שהזמן זה פאקטור בנושא הזה. כי אם קופצים רק חמש או עשר דקות לא קורה כלום. אבל במשך עשרים דקות הגוף חוטף מעין זעזוע קל שגורם למוח לשלוח תשדורות לא נכונות למוח העין מה שיוצר מתח בין הרשתית לקרנית, מתח אשר נשלח בחזרה למוח ויוצר מכה קלה, ממש כאילו הסתחררנו, מדהים, לא? האא... וגם גיליתי זן חדש של יתושים שהגיע לארץ. הם מדהימים. מעולם לא נראו יתושים כאלו לפני כן ולקראת הקיץ הזה הם פתאום הופיעו באיזור טבריה. מה העניין של היתושים הללו? יש להם עוקץ פי חמש חזק מעוקץ של יתוש רגיל. זה כואב בצורה בלתי רגילה. בואו נאמר שלא תרצו להיתקל באחד כזה, גם לא בשניים ובטח שלא ביותר. הם לא נחמדים! ובדיוק לפני שיצאנו הייתי באמצע קריאה של מחקר חדש בנושא דובי גריזלי. אתם ידעתם שאם דב מגיע לתקוף אתכם ואתם מעמידים פני מת הוא פשוט לא יגע בכם, לא יעשה דבר. הייתם מאמינים, איזו חיה לא חכמה זו. גדולה אבל טיפשה. בכל מקרה זה מחקר מרתק, תקראו אותו גם!"
מעולם לא ראיתי מישהו מתעניין כל כך בדברים שיצאו למיקי מהפה כמו אורי. כשנאומו התחיל היא הוציאה את ראשה מבין רגליה, עדיין חוששת קצת כצב הבוחן את השטח. עיניה ממש ברקו ופניה חייכו אליו בקשב רב.
וכשנאומו נגמר היא פלטה "ואווו" קצר ושקט.
"כן בהחלט." אמר תמיר כדי להפיג את השקט המביך.
באותו לילה לא נרדמתי. ניסיתי לבהות בתקרה ולעצום עיניים, אבל המחשבות שלי שלטו בי, ואוסף מפורט של דרישות ושאלות הציפו אותי – "למה אתה לבד!!" צעקה מחשבה ראשונה. "לוזר!!" השפילה אותי מחשבה אחרת. "אתה לא מוצלח בכלום!" הכריזה מחשבה נוספת. וכך כל המחשבות צעקו והשתוללו כמפגינות נגדי. דרישותיהן לא היו ברורות, לא היה מסמך מסודר, אך הן התאגדו יחד בשביל להוביל אותי לבכי כבד שהרעיד את גופי. וזיעה חמה נמרחה מתחת לשמיכת הפוך, ניגבתי את פניי בציפה, וקילפתי אותה מעליי. אך הדמעות המשיכו לרדת ללא שליטתי, מפלסות דרך במורד לחיי. ופתאום דממה בפנים, שקט מוחלט. ובעוד הדמעות נוזלות ומרטיבות שמתי לב שכל המחשבות ברחו במהרה ממוחי. "פחדניות" חשבתי, איפה אתן עכשיו להתמודד עם מה שגרמתן.
ובכל פעם שהבטתי באורי נאלצתי לראות גם את מיקי. הם כל-כך אהבו ביחד. בפשטות לא מתיימרת הם היו יושבים על הדשא במרכז בית הספר. מדברים על נושאי טבע שונים. מיקי היה מפגין בפניה ידע רב ואורי היתה מתפעלת ומתרשמת.
לקח לי עוד שבוע כדי להודות בפני עצמי שאני מקנא, כואב לי, כן. וזה לא עוד כאב נפשי קל, זו חדירה עמוקה בנבכי הרגשות שלי. מרגיש שיד פולשנית והרסנית חדרה עמוק אל תוך נקודות התורפה הכי פנימיות שלי, מעכה אותם ודרכה עליהם. אותה יד ידעה בדיוק איפה הנקודה הרגישה ביותר, נקודת הבדידות, אותה אני מנסה להחביא כבר זמן רב, אבל עכשיו אותה נקודה עומדת מושפלת מול כולם, מרכינה את ראשה, מנסה להסתתר מאחורי ידיה אך כבר אין לה ברירה אלה לצאת החוצה ולהתגלות בפני העולם.
אבל הידיעה שבקנאה לא עזרה, היא רק מיררה את חיי יותר. מצאתי את עצמי מסתגר בחדר, מתבודד, לבית הספר לא הלכתי, כיביתי את הפלאפון, לא ראיתי טעם בשיחות עם העולם שמעבר לכותלי חדרי. בחלון מזג האוויר היה שמשי ויפה, מחשבה על טיול קצר בחוץ חלפה בי, אך היא נפסלה על הסף.
נכנסתי למיטה. אני לא זוכר כמה זמן שכבתי שם, אבל את החלומות שחלמתי אני זוכר מצוין.
אותו חלום מוזר ומשונה הופיע כל לילה בראשי, בהתחלה נבהלתי מהמחזוריות הלא ברורה הזו. אבל אחרי ארבעה לילות למדתי לחיות איתו. הוא אפילו נהפך קצת לחבר, ציפיתי לו במהלך היום וקיבלתי אותו כמתוכנן בכל לילה. נהניתי בכל שניה בתוכו. כל חושיי חוו אותו וחיו אותו.
בחלום אני ואורי שוכבים בתוך בריכה כדורים ענקית. אני רואה אותה ומנסה להגיע אליה אך ככל שאני מתקרב היא מתרחקת. היא לא זזה או בורחת ממני, היא פשוט שוכבת על הגב. אולי זה אני שלא מצליח להתקרב אליה. התסכול שלי מתגבר בחלום אך אני לא מוותר, ככל שאני לא מצליח להתקרב אני מנסה יותר חזק ובדרכים שונות – פעם אחת ניסיתי ללכת לכיוונה באיטיות, ופעם אחרת ניסיתי לחתור מהכיוון השני. שום דבר לא עזר, מעולם לא הגעתי אליה בחלום.
והיא בכל הזמן הזה שכבה לה על הגב, מחייכת בסיפוק, כאילו היא בכלל לא רואה אותי.
התיישבתי במיטה, והאור שחדר דרך השלבים של התריס סנוור אותי. תמונות מהחלום עדיין הבזיקו בראשי, הרגשתי שהמוח צריך כמה שניות להבין שהתעוררתי כבר, אז עצמתי עיניים, נשכבתי בחזרה ופקחתי אותן באיטיות. חשתי שמשהו מוזר קורה, זה לא באמת נעים לי, חשבתי. זה לא באמת אני לשכב במיטה בדיכאון כחולה אנוש. השמש המשיכה לסנוור ולהציק, ניסיתי למצוא תנוחה שבה אוכל להמשיך לישון מבלי לקום. אך הפסדתי במערכה מול המאור הגדול.
התיישבתי במיטה צנום ושבור, כך הרגשתי, משב רוח שפרץ מהחלון גרם לי לרעוד מקור שניות אחדות לאחר שחלף. התקפלתי בחזרה אל תוך השמיכה, באיטיות, בזהירות ובחוסר השלמה פשטתי את הפיג'מה, משכתי בחוסר רצון את הג'ינס והחולצה שהיו זרוקים על הכיסא ליד השולחן.
כפוף ופניי מורכנות נכנסתי באיחור לשיעור הראשון. המורה הביטה בי לרגע וחזרה ללמד, מתעלמת מקיומי, זה לא הזיז לי, גם אם היתה צועקת ומאשימה הייתי דוחק את עצמי למושב שלי וממשיך בחיי. הבטתי במיקי שישב זקוף והקשיב בערנות מוגזמת. והבטתי באורי, שישבה משמאלו ואחזה את ידו בסתר מתחת לשולחן. הרגשתי שהלב שלי לא מסוגל לעמוד בזה. עצמתי עיניים והנחתי ראשי על השולחן. שמעתי את המורה ממשיכה לדבר על הרצל והמדינה היהודית. שמעתי את האחרים מאחוריי מתלחששים. שמעתי את הצלצול ששחרר את כולם להפסקה ושמעתי את קולות הינשופים הנתלים על העצים מחוץ לכיתה. שמעתי את הכל אבל לא הקשבתי, לא הבנתי כלום עד שפקחתי את עיניי והופתעתי לגלות שערב בחוץ.
חושך ובדידות שררו בכיתה, מהחלון יכולתי לראות את הירח המלא של אותו לילה. קמתי בזהירות, מתקשה לראות לאן אני הולך פילסתי את דרכי אל עבר דלת הכניסה. אחזתי בה ביד רפה ופיללתי לשווא שתהיה פתוחה.
"כל הכבוד" צעקתי על עצמי "עכשיו אתה נעול בכיתה" הרמתי את קולי חזק יותר ובעטתי בשולחן המורה. "הנה אתה הורס שוב" הרמתי את ידי והחטפתי לעצמי סטירה חזקה. הלכתי בכיתה החשוכה אל עבר החלון, נתקעתי בשולחנות וכיסאות אבל לא היה לי אכפת, פשוט הלכתי בקו ישר, לא התמהמהתי ולא התבלבלתי. פתחתי את החלון וצעקתי "הצילו!!!" התנשפתי עמוקות "שמישהו יעזור לי!!!" הרגשתי את מיתרי הקול שלי כמעט ונקרעים. הבנתי שזה כנראה אבוד, הבנתי אבל כל-כך רציתי שהכל יהיה אחרת, באמת רציתי, אבל הכל קרה בגלל אורי, בגלל שהיא לא שמה לב אליי. "לעזאזל איתך אורי" צרחתי ובעטתי בשולחן שמולי, בעיטה אחת יותר מידי. צרחתי מכאבים ונפלתי לרצפה.
כשהתעוררתי הירח כבר היה בצד השני של הכיתה. השמיים נצבעו שחור-כחול בהיר. ואני הרגשתי כאב עז בפלג הגוף התחתון. הבטתי בקושי מטה וראיתי מסמר נעוץ לי ברגל. עיניי נפקחו ואיבדתי ריכוז שוב. גיליתי שאני שוכב בתוך שלולית דם ענקית. ניסיתי לקום, חנוק ומסוחרר צנחתי ארצה. ואז ראיתי אותה, את אורי, רוכנת מעליי, מביטה בי בחיוך מוכר. אותו חיוך שהיה לה כשהייתה שוכבת בבריכת הכדורים בחלומי. היא הביטה בי בעיניים עדינות ואמרה "הנה תום, הגעת". כיווצתי את עיניי העייפות ושאלתי בתמיהה "את יודעת על החלום?" היא צחקה ברכות וענתה "בטח שאני יודעת, אני שכבתי שם כל הזמן". נשימותיי התחזקו "אז איך אף פעם לא שמת לב אליי? איך אף פעם לא אמרת כלום?" כעסתי "שמתי לב" היא לחשה, רכנה מעל אוזני והוסיפה "עכשיו אני שלך תום". שמעתי את אוויר נשימותיה חודר לתוכי, חשתי את אצבעותיה מטיילות מהזרוע אל החזה שלי. רציתי להביט בה בעיניים, רציתי לנשק אותה ולעטוף אותה סביבי, אך כשהזזתי את פני לכיוונה היא נעלמה, לא היתה שם, הזזתי את פני לצד השני אך גם שם היא לא היתה. ניסיתי לעמוד שוב כדי למצוא אותה אבל קרסתי אל שלולית הדם שלי שוב.
אותה בריכת כדורים הופיעה, והנה אורי שוכבת עם אותו חיוך מוכר. אבל הפעם אני כבר מיואש, אני נשכב בבריכת הכדורים מביט לתקרה הלבנה של החדר. ופשוט נותן למגע כדורי הפלסטיק לזרום לתוכי. הרגשתי אותה, את אורי, הרגשתי את ידיה עוטפות אותי מכל הכיוונים, הרגשתי איך אנחנו מתחבקים ומתלטפים בין כל כדורי הפלסטיק הללו. ופתאום הם הופיעו, מליוני יתושים התעופפו בחדר הכדורים הצבעוניים, הם הביטו בי כמאיימים לעקוץ. צפרדעים רבות הסתובבו בחדר וניסו לטרוף את היתושים בלשונם. הרגשתי את גופי נצמד לגופה, את אצבעותיה פושטות את בגדיי, פניה מקרינות לי את אותו חיוך מתקתק שכה נאחזתי בו בחלומות, והנה היא פה, לידי, נותנת לי חלק מהחיוך הזה, מעניקה לי רגע מתוק איתו. והנה שנינו עירומים לחלוטין, אורי הרימה יד אוהבת וליטפה את פניי. הבטתי בה ישר לתוך עיניה וליטפתי את פניה. גן החיות מסביבנו לא הפריע לרגע, לא נתנו לו. היינו כה מרוכזים אחד בשנייה, המתרחש בתוכנו בער בנו יותר מהמתרחש מסביב. גוף אל גוף התמזגנו והרגשנו בפנים, אחד בתוך השניה. אוהבים, נותנים, מבינים. עכשיו זה הרגעים שלנו. והגוף לא צריך פקודות, הוא פועל לבדו. ובפנים רגשות מתפוצצים, ומחשבות מאושרות. וחיוך אחד גדול – הנה אורי שלי פה.
דב גריזלי ענק נכנס לחדר ושאגותיו הקפיצו אותנו. אורי לחשה לי באוזן "תעמיד פני מת" ועצמה עיניים, עצמתי גם אני לקול שאגותיו. ולמרות שפחדתי, מגע גופה הנעים, וחמה הפנימי של אורי הרגיע בי את כל הלחצים.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית חולים עם רגל מגובסת. לקח לי זמן להבין מה קרה לי ואיך הגעתי לכאן. הבזקים קלים הבהבו במוחי וספרו לי במעומעם את שקרה. אחות ניגשה ושאלה אם אני בסדר, אמרתי לה שכן. מצאתי את התיק שלי על כיסא ליד המיטה. התיישבתי בזהירות ופתחתי אותו, שלחתי יד ארוכה פנימה ומצאתי סנדוויץ' שהכנתי לעצמי אתמול בבוקר כנראה. פתחתי את עטיפת הנייר, נשענתי לאחור ולפני שהספקתי לנגוס את הביס הראשון הופיעו מיקי ואורי בחדר, אוחזים בידיהם "מה שלומך?" שאל מיקי "דאגנו לך מאוד" הוסיפה אורי. "היי" הופתעתי "טוב לראות פנים מוכרות" נתתי ביס בסנדוויץ' ובלעתי במהירות. "אני מניח שאני בסדר עכשיו, היה לילה קשה".
"אתה צריך משהו?" שאלה אורי בדאגה. "אני מאמין שאני בסדר, תודה" עניתי בנימוס.
הם חיבקו אותי ואמרו שהם ישמחו לעזור בכל דבר שאני צריך ושלא אהסס להתקשר. הודיתי להם והם צעדו לעבר היציאה. ולפני שעזבו את שדה הראייה שלי, אני בטוח שראיתי את אורי מסתובבת אלי, מביטה לי ישר לתוך עיניי ושולחת קריצה חדה וברורה.
