שכחתי עד הגלויה
- גור שחר
- 21 בפבר׳ 2017
- זמן קריאה 3 דקות
את יונתן הכרתי בפראג. הפתעתי את עצמי ברגע האחרון. בשלוש בצהריים הזמנתי את הכרטיסים לשמונה בבוקר שלמחרת. אני לא בנאדם של שיגעונות והספונטניות הזו ממש לא מתאימה לי, אך ג'וק החופש נכנס בי.
את המרחק ממדינת ישראל הקטנה לבירת הרפובליקה הצ'כית העברתי בשינה ארוכה אחרי לילה ארוך של התארגנות, נסיעות והרבה קפה שישמור את העיניים פקוחות.
תמיד כשאני נוחת בארץ זרה יש לי מין תחושת קסם מוזרה כזאת. המחשבה שלקחתי את עצמי ואת תיק הגב שלי עשרות קילומטרים מהבית גורמת לי לחייך ולפקוח עיניים בסקרנות. להביט על עצמי ועל האנשים מסביבי, לראות איך הבגדים שאני לובש בדרך כלל הרחק מכאן משתלבים בנוף המקומי. להריח אם סחבתי איתי את ניחוח הפלאפל שאכלתי לפני הנסיעה לנתב"ג. להיזכר לרגע במעיל ששכחתי מרחק כמה מדינות מכאן.
אני מפלס את דרכי להוסטל שהזמנתי, בתקווה שאוכל לעשות צ'ק-אין לפני הזמן שכתוב כי העייפות עדיין עטפה אותי והדבר היחיד שרציתי זה להיזרק למיטה לשינה של עוד כמה שעות ובדרך הצלחתי גם להרים מעט את הראש ולהתרשם מיופייה של העיר.
----
אני מתעורר בחדר משותף בעל שש מיטות. מולי בחור צעיר ומזוקן מחטט בתיקו. אני משפשף את עיניי ומתיישב במיטה, הוא מרים את ראשו מהתיק ומחייך אלי. "היי" הוא אומר. החזרתי לו ברכת שלום ועשינו היכרות קצרה.
יונתן בן 26, קנדי שמסתובב בעולם עם שני תיקי גב קטנים כבר חצי שנה.
מהר מאוד התפתחה בינינו שיחה. הזרות והבדידות גורמים לקשר להתחזק ואפילו מעט להיתלות אחד בשני.
אל החדר נכנסה בחורה גבוהה, לבושה בג'ינס כחול כהה ועליונית לבנה והתחילה לדבר עם יונתן בשפה שלא הצלחתי להבין. בהמשך הסתבר שזו אנגלית.
ההבדל בהבנה שלי כשיונתן דיבר איתי ושם דגש על המילים והאט את הקצב וכשהוא דיבר עם הבחורה הזו שדוברת אנגלית שפת אם הוא עצום.
אז מסתבר שיונתן לא לבד, הוא הגיע עם מריסה, חברת ילדות מקנדה שהצטרפה אליו לשבועיים באמצע המסע שלו.
מהר מאוד גם היא השתלבה בשיחה שלנו, והבנתי שיש לי חברי טיול לסמוך עליהם.
קבענו לצאת לבירה בערב.
----
לאורך כל ארבעת הימים ששהיתי בפראג הרגשתי מיונתן מין כבוד כזה ורצון ללמוד אנשים אחרים ולקחת מהם כל מה שהוא יכול.
יצאנו אני, יונתן ומריסה לסיבובי בירה בערבים, פעם אחת גם לקחנו ביחד סיור מודרך בעיר.
יונתן דיבר איתי באנגלית ברורה ונקיה, ולא התייאש כשביקשתי ממנו לחזור שוב על המשפט האחרון כי לא הבנתי. הערכתי את זה מאוד.
הכי קל לנפנף מישהו שלא מבין אותך או שלא פשוט וזורם לשוחח איתו.
אני חייב להודות שאת מריסה היה לי קשה יותר להבין, הצלחנו לשוחח אבל המבטא שלה היה כבד יותר.
בחרתי לטייל לבד כי זה נותן לי את החופש המוחלט ללכת לאן שאני רוצה, להכיר אנשים ולא להיצמד לקבוצת החברים שטסתי איתם והנה המחשבה הזו מגשימה את עצמה.
התחושות בפנים הם של בית, נכון שהוא זמני ומשותף אך החברים החדשים שלי הצליחו להכניס בי שלווה מוכרת במהלך ערבי הבירות שלנו.
יום שישי היה היום האחרון שלנו ביחד, בשבת מריסה תחזור לקנדה, יונתן יטוס למזרח, ואני אמשיך באוטובוס, ספונטני גם כן, לברלין. הסתובבתי בשוק המרכזי בעיר וחיפשתי משהו נחמד לקנות לשניהם, מתנה קטנה וסמלית שתהווה מחווה נעימה של תודה. ראיתי שיונתן כותב יומן ארוך במהלך המסע. אז קניתי לו מין עפרון ארוך ויפה שמצא חן בעיניי.
בערב יום שישי ישבנו על בירה בפאב של ההוסטל. הבאתי להם את המתנות הקטנות וזכיתי בחיוכים והתרגשות כנה.
יונתן יישר אלי מבט רציני, שלף את הפלאפון ואמר "תכתוב לי את הכתובת שלך". שאלתי למה? "פשוט תכתוב את הכתובת שלך" הוא אמר. אז כתבתי.
לא ציפיתי לשום דבר, לא חשבתי שאקבל מתנה חזרה, פשוט רציתי לומר תודה על הבילוי המשותף שעשה לי את הטיול למיוחד. חזרתי לארץ ושכחתי מהכול. אומנם המשכתי להיות בקשר עם יונתן בהודעות בפייסבוק מידי פעם. אבל סיפור הכתובת נשכח לגמרי.
שכחתי עד הגלויה.
בערך שלושה חודשים אחרי שחזרתי מפראג הגיעה הגלויה מיונתן. הוא סיפר שהוא מטייל ביפן עכשיו ושטוב לו להמשיך להסתובב בעולם. הוא הוסיף שהוא פגש בחור יפני שמצלם מדהים, אז הוא החליט לשלוח לי תמונה שלו ולהפוך אותה לגלויה. ובאמת כשהפכתי את נייר הצילום התגלתה לפניי תמונה נקיה, אסתטית ויפה של נוף חורש יפני.
בנוסף, הוא כתב לי כמה הוא נהנה לבלות איתי בימים ההם בפראג.
זה היה מרגש, זה היה מעניין וזה היה אחר.
מעולם לפני כן לא קיבלתי גלויה.
חזרתי הביתה מחויך. המעשה של שליחת הגלויה ריגש אותי.
התמונה הזאת ספגה את האוויר והריח של יפן, הסתובבה בסמטאות, שטה בין ימים רבים בספינות תובלה או עפה קילומטרים רחוקים במטוס כדי לנחות היישר לתוך תיבת הדואר שלי.
וזו לא רק תמונה, זאת הודעה, הכרת תודה, מכתב פשוט ונחמד שאוכל לשמור ולשלוף תמיד כשארצה להיזכר בנוסטלגיה נעימה מהטיול לפראג. כן, זו מזכרת שרק אני אוכל להבין אותה. זו פיסת נייר צילום שמרגשת רק אותי.
יונתן היה אדם זר לחלוטין עד לפני ארבעה חודשים, ועכשיו הוא נהפך למישהו אי שם בעולם, שחשב עלי, וקצת אכפת לו ממני.
