בובה מכוערת
- גור שחר
- 29 בינו׳ 2017
- זמן קריאה 12 דקות
מוזמנים להקשיב לגרסת האודיו במקום לקרוא:
"תראה את הבובה החדשה שלי" אמר לי יוגי בחיוך.
יוגי היה החבר הכי טוב שלי. ילד צנום, נמוך ממני בחצי ראש. שיערו בלונדיני וחלק. פניו עגולות וחיוכו מקסים. תמיד אחרי הלימודים היינו נפגשים, פעם בבית שלו ופעם אצלי.
אהבנו מאוד לשחק ביחד. הוא היה בונה בובות קטנות וחמודות מפלסטלינה בצבעים שונים ומשתמש בחומרים כמו חוטים פרוותיים ועיניים זזות. לחלקן היה מכין קרניים מבריסטולים. יוגי יצירתי כל-כך.
היינו יושבים ומשחקים בהן, מעצבים את ביתן. מחליטים מתי הן הולכות לישון, מתי הן מכינות ארוחת בוקר ויוצרים להן נדנדות שיוכלו לשחק בהן לפני בית הספר.
פעם יוגי הציע שנושיב אותן אחת מול השנייה שישוחחו שיחות של מבוגרים, כמו אבא ואמא. אני לא מבין למה כל הילדים רוצים להיות כבר גדולים, זה נראה לי כל-כך משעמם להיות מבוגר. אבל יוגי אמר וחייך את החיוך המקסים שלו, אז הסכמתי.
הוא עיצב את אמא ואבא, ואני הבטתי בו. מגלגל את החומר בין אצבעותיו, מלטף את קצוות הפלסטלינה ומועך קצת. מורח ומפסל בעדינות את הידיים, מדביק ברגישות חתיכות קטנות לעיניים. מבטו חדור וממוקד, וכולו מרוכז בבובות ההורים. ולאחר זמן קצר, היו הבובות מוכנות.
הושבתי את אמא ואבא אחד מול השנייה על כיסאות קטנים, שגם אותם יוגי פיסל. והבטתי בפנים שואלות, "על מה הורים מדברים?"
"לא יודע" אמר יוגי, הוא שתק לרגע ואז הוסיף "אבל הם אוהבים"
אבא הסתכל על אמא ואמר לה "אני כל כך אוהב אותך", אמא ליטפה את שיערו ואמרה לו "אתה בעל מדהים!"
יוגי ואני צחקנו. "אולי תעשה שהם יתנשקו" אמר יוגי וחיוכו מבויש. קרבתי את הבובות אחת לשנייה, שפתותיהן נגעו זו בזו והן התנשקו. תוך כדי עשיתי קולות של נשיקה. זה הצחיק את יוגי, אז המשכתי עם זה.
לאחר 5 דקות שהבובות אכלו אחת לשנייה את השפתיים, וכבר כאב לנו לצחוק, אבא הרים את תיק העסקים שלו, "אני יוצא לעבוד עכשיו, אחזור מאוחר" הוא אמר לה ונעלם מהמשחק.
ובובת אמא נשארה לבד, היא נכנסה למיטה והלכה לישון.
לפתע צץ במוחי רעיון, ביקשתי מיוגי שילמד אותי להכין בובה בעצמי. בהתחלה חשבתי שיוגי ייעלב מהבקשה שלי, כי הרי זה הוא שמעצב את הבובות. אך יוגי חייך והסכים. הוא הראה לי את החומרים, הסביר לי שפלסטלינה זה חומר שמשאיר סימנים על הידיים, ולכן הוא יותר אוהב לעבוד עם פימו, כי אפשר לשרוף את הבובה אחר כך.
"אבל למה לשרוף את הבובה?" שאלתי. יוגי צחק, לא לשרוף במדורה, אלה לשרוף בתנור ואז הן הופכות לקשות.
ביחד עם יוגי הכנו את החומרים לבובה הראשונה שאפסל. ניסיתי לדמיין איך היא תראה, אך לא הצלחתי, שום דבר לא עלה לי בראש. אמרתי ליוגי שאני רוצה עם פלסטלינה, למה? לא יודע, ככה נראה לי, הוא רק שאל אם אני בטוח, ולאחר שהנהנתי בראשי הוא הניח מולי את קופסת הפלסטלינה שלו.
גלגלתי ושיחקתי בחומר הרך, הרגשתי איך הפלסטלינה נמעכת בידיי. ועקבתי אחרי ההוראות המדויקות של יוגי. ליצור עיגול אחד גדול, 4 מקלונים לידיים והרגליים ועוד עיגול אחד קטן לראש.
הוא לימד אותי להכין את העיניים, והביא לי את החומר המוזר והפרוותי הזה שממנו עושים את השיער.
יוגי תמיד אומר שהוא מדמיין את הבובה לפני שהוא מעצב אותה. גם אחרי שממש התאמצתי לא הצלחתי לראות במוחי את הדמות. כנראה שהשתוללתי קצת יותר מידי. לבסוף העמדתי את הבובה מולי ויוגי מחא כפיים בהתרגשות "הבובה הראשונה שלך נולדה, מזל טוב". ואני הבטתי בבובה מלמעלה, ממרחק בטוח, בחנתי אותה מכל הכיוונים. תחושה מוזרה עברה בי, הרגשתי מין צרימה קטנה כזאת בלב, כמו הרגע הזה שאמא פותחת את הווילון בבוקר והשמש שורפת את עיני. "תקרא לה מקסים!" אמר יוגי "בגלל שהיא בובה מקסימה" הוסיף וחייך.
אמרתי תודה מנומס, למרות שעמוק בפנים חשבתי שזאת הבובה הכי מכוערת שראיתי בחיי.
אחרי שיוגי הלך לביתו, נשארנו רק אני והבובה. הבטתי בה שניות קצרות. אחר כך לקחתי את הכיסא הגבוה שאבא תמיד יושב עליו, גררתי אותו לחדרי והעמדתי אותו מול הארון. לקחתי את הבובה המכוערת, עליתי על הכיסא ושמתי אותה גבוה מעל ארון הבגדים, שלא אצטרך לראות אותה.
אבא בדיוק נכנס לחדר, נבהל, והחל לנזוף בי "יובלי, זה מאוד מסוכן לטפס ככה, תרד משם עכשיו!"
חשבתי לעצמי: כשאבא היה ילד, הוא גם רצה להיות מבוגר? אני חושב שכן.
בלילה, אחרי שאמא סיפרה לי סיפור, שמעתי את ההורים מתווכחים במטבח, לא הבנתי בדיוק על מה. אבא צעק על אמא שהיא לא מתאמצת מספיק. ואמא החזירה שהוא מתנהג כמו ילד קטן. ואז היה שקט, לא יכולתי להתאפק, הדממה הפתאומית הזאת משכה אותי לראות ולשמוע עוד, יצאתי מהמיטה והצצתי מאחורי הדלת במתרחש.
אבא הסתכל על אמא, ששטפה כלים במטבח, היא הסתובבה לכיוונו ואמרה "כאילו אתה בגיל של יובלי, אתה רוצה משהו שאתה לא יכול לקבל, ואתה משגע את כולם בגלל זה, מה אתה חושב, שאני לא רוצה?!"
אבא הביט באמא וממרחק הצלחתי לזהות דמעה שיורדת מעינו. היה נראה שאבא עצוב. הוא אמר לאמא "לפחות אם הייתי בגיל של יובלי לא היו לי דאגות אמתיות"
אמא הורידה את הכפפות הרטובות, ונפלה לזרועותיו של אבא. שניהם עמדו במטבח, בכו והתחבקו.
לא הבנתי אם זה טוב או רע, אז חזרתי לישון.
למחרת בשיעור מתמטיקה ראיתי את הבובה החדשה של יוגי, הבטתי לאחור בזהירות שהמורה ליאת לא תשים לב. היא עמדה על שולחנו, כאילו מחכה שהשיעור יגמר כבר, שיוגי יוכל להשוויץ בה כמה שהיא יפה.
היא הייתה פשוט מדויקת, פניה היו כל-כך אמתיות ועיניה נראו כה אנושיות. היו לה ידיים דקות, וחמש אצבעות שמנות ונהדרות.
"כן יובל, אתה רוצה לספר לי מה יש מאחור?" כעסה המורה ליאת. חזרתי להקשיב לחיסור מספרים, למרות שזה לא באמת עניין אותי. בפנים באזור הלב הרגשתי נקודה אדומה יוצאת פתאום, נפלטת ממקום לא ברור ומתחילה להתגלגל בכל חלקי גופי, משאירה כתמים בכל מקום שהיא עוברת. דופקת, רועדת אך ממש לא ממהרת, היא מסתובבת לאט ומכאיבה עם כל תזוזה קטנה, נקודה טיפשית שעושה רע.
צלצול להפסקה!
המורה ליאת יצאה מהכיתה והשאירה אותי להתמודד עם בובה זהירה. בערך ארבעה ילדים התקבצו סביב יוגי ובחנו בשקיקה את הבובה החדשה. הבטתי מרחוק כדי לא להיפגע, נזהרתי בכל תזוזה קטנה. יוגי יישר מבט אלי וחייך, חיוך שהפעיל את אותה נקודה, שהחלה לדפוק ולנוע בתנועה מהירה, ולפתע ללא שליטתי, יד שמאל משכה את גופי, היא תפסה את הבובה בבטנה, מעכה אותה בעוצמה חזקה, והטיחה אותה בקיר של הכיתה.
נבהלתי מהמעשה. זה לא אני, זאת הנקודה האדומה, לא נשמע כמו סיבה מספיק טובה.
חיוכו של יוגי נמחק, וכך גם אותה נקודה. פחדתי שיצעק עלי ויכה אותי, או לפחות ירים את ידו לסטירה חזקה. אבל הוא נתן בי מבט ארוך ומזלזל, מבט כזה שמאפשר להבחין בכל נקודת חן שזזה בפניו, בכל רעידה קלה של שפתו התחתונה ובכל אחת מאלף המחשבות שרצות במוחו. הרגשתי שהנקודה האדומה אומנם נמוגה, אך השאירה אותי לעמוד, אשם בכל מעשיה.
למחרת יוגי לא הגיע, וכך גם בהמשך השבוע.
ניסיתי להתקשר, להתנצל אך הוא לא ענה לי. כשהוא סוף סוף ענה, הוא אמר לי שהוא לא רוצה לדבר איתי וניתק.
בכיתה נמרחתי על השולחן, לא באמת הקשבתי, רק חיכיתי לצלצול. מעולם לא חיכיתי בצפייה כה רבה לצליל המעצבן הזה שאני כל כך שונא. הוא פשוט עושה לי כאב ראש. והפעם רציתי שהכול יגמר, ואוכל לצאת החוצה. אך גם כשהצלצול המעצבן צרח, והילדים רצו בהתלהבות להפסקה, הבנתי פתאום שההפסקה הזאת לא שווה כלום, אין לי באמת עם מי לשחק.
עמדתי במרכז המדשאה שבחצר בית הספר ובלי להרגיש דמעות החלו לזלוג מעיני, בהתחלה אחת קטנה מתנדנדת ולא כל-כך בטוחה ולאחריה גדולה וכבדה יותר וכך זלגו הדמעות בזו אחר זו, ליטפו ושרפו את לחיי. אפילו לא לגמרי הבנתי למה אני בוכה ככה.
"ילד!!" שמעתי וחשתי דחיפה קלה ולא נעימה בגב. הסתובבתי וראיתי מולי את יצחק.
לא אהבתי את יצחק כל-כך, הוא תמיד הסתובב עם חבורת הילדים הבריונים, הוא היה קטן ממני בשנה, אבל זה לא הפריע לו להרגיש גדול יותר.
גופו של יצחק רחב, גובהו שני ראשים מעלי, היה לו שיער שחור וארוך, עד הכתפיים, וכששיערו אסוף סימן שהוא מתכנן להרביץ למישהו.
"למה אתה בוכה פשוש?" אמר יצחק בלגלוג וניגב לי דמעה אחת מהלחי. קפאתי במקום, "אתה רוצה לאמא חמודי? הא? לקרוא לה שתבוא להניק אותך?"
הוא תפס לי את הפטמה וסובב בחוזקה, הרגשתי רטט בכל הגוף, אגרפתי את ידיי. "מה אתה חושב שאתה תרביץ לי פשושי?"
נשכתי את השפה התחתונה וכבר הרגשתי איך אני יכול ברגע להתפוצץ עליו, גם אם הוא גבוה יותר, הרגשתי שאני יכול לדחוף אותו, ולשבור לו את היד או לתת לו אגרוף כזה שהוא לא ישכח לעולם. פני הסמיקו, התחלתי להתנשף בכבדות. והוא הביט בי במין מבט נינוח, לא חייך, אך גם לא היה להוט ורציני במיוחד. הוא נשען על עמוד תאורה, שילב ידיים והביט בי בשלווה כאילו הוא מחכה בתחנה לאוטובוס שמאחר.
הרוגע שלו הרגיז אותי, הווריד ביד שמאל החל להתנפח. רצתי אליו בכל כוחי, הרמתי את אגרופי גבוה, כיוונתי לפנים שלו ו...
"מה זה? מי עשה לך את זה יובלי?" אמא שאלה בזמן שהיא בוחנת את האדמומיות סביב העין שלי. "החלקתי ונפלתי על אבן היום" שיקרתי. אני לא צריך שהיא תתחיל לעשות לי בושות בכיתה, גם ככה המצב גרוע. אמא חיבקה אותי. אבא הסתכל, לרגע נראה מוטרד ואז שאל "איך אתה מרגיש?"
"קצת כואב, אבל בסדר"
אבא הנהן מספר פעמים ואז אמר לאמא "הוא יהיה בסדר."
בלילה כששכבתי במיטה בהיתי בתקרה בעיניים פקוחות, הרגשתי גירוי שורף בכל פעם שעצמתי את עיניי, אך למרות זאת התעוררה בי תחושת נוחות מסוימת, הרגשתי שסוף סוף נעים לי קצת להיות לבד במיטה אחרי היום הנוראי הזה. ניסיתי להרגיש את הנפיחות בעין, אך עם כל נגיעה חשתי צמרמורת עזה אוחזת בי, לפתע טעם מריר החל לעלות בגרוני. הנוחות הקטנטנה שחשתי התערבבה עם בחילה בבטני. בראש רצה לי מחשב אחת- שמשהו לא טוב עומד לקרות. לא הייתי רגוע, התנשפתי בכבדות והרגשתי שגופי חלש.
הבובה המכוערת שלי הביטה בי, היא עמדה שם גבוה, מעל הארון, וגיליתי שבזווית מסוימת מהמיטה ניתן לראות אותה.
הבטתי לה ישר בתוך העיניים הנפוחות, ולרגע חשבתי שהעיניים האדומות והנפוחות שלה מאוד דומות לעין שלי. התגעגעתי ליוגי.
טיפסתי על השולחן הושטתי ידי ובקושי הצלחתי להגיע אל הבובה המכוערת. היא מעדה קצת, התנדנדה וכמעט ונפלה.
תפסתי אותה
התיישבתי במיטה והנחתי את הבובה המכוערת על השידה לידי.
בחנתי אותה, בפעם השניה. קיוויתי למצוא בה משהו שלא ראיתי קודם, אולי טיפת יופי, אך באמת שלא היה בה כלום, בראשי השתוללו תמונות של כל הבובות שיוגי הכין איתי, אך מולי עמדה רק הבובה המכוערת. הסתכלתי עליה, ולמרות שחשבתי שהיא לא יפה היה לי קשה שלא לשמור אותה. אם אזרוק אותה לפח, חשבתי, ארגיש יותר מידי בחסרונה.
בבית הספר היה משעמם, בעיקר לא הצלחתי להקשיב בשיעורים. בהפסקות ניסיתי למצוא פינה בה אין אף אחד ואני יכול להתבודד ולחשוב.
אף פעם לא רציתי להיות לבד, להרגיש כמו גרגר חול שהגיע בטעות לצנצנת אורז. לא ביקשתי הרבה חברים, קיוויתי לחבר אחד או שניים טובים, שאוכל להנות ולשחק איתם. ועכשיו אני באמת לבד, יוגי לא פה, וענייני הילדים האחרים לא קרצו לי, כל פינה שקטה בבית הספר נתפסה על ידי אחרים, חלקם שיחקו בגולות, במגרש שיחקו כדורגל בצעקות וקללות, כרגיל. על הספסלים ישבו הבנות ודיברו על דברים שבנות מדברות.
מצאתי ספסל אחד בקצה המדשאה שחלק ממנו נישבר, התיישבתי עליו ועצמתי עיניים. דמיינתי בובה יפה, עם שיער חלק וחום כמו של ענבל החמודה שיושבת כמה כסאות לפני בכיתה. עיניה של הבובה שעלתה במוחי היו גדולות, פתוחות ושמחות. דומות לעיניים של אבא כשהוא מביט במשהו שמפתיע אותו. לבסוף דמיינתי חיוך קטן ושטותי כזה, כמו שאני מחייך לפעמים כשאני לא אומר את כל האמת ואמא מגלה את זה, דמיינתי שאני בונה אותה, חשבתי בראש איך אני מתכנן לפסל כל חלק וחלק, תכננתי לעשות ידיים דקות כאלו, שיהיה יותר קל לשחק איתן. ושיער קצר כזה, כי תמיד הסתבכתי עם השרוכים הפרוותיים האלה. תכננתי שהעיניים יהיו בצבע כחול בהיר, כמו של הים. במוחי דמיינתי את עצמי משחק איתה כל היום, מכין לה חדר קטן וצנוע משלה בגוונים כחולים בהירים. מרקיד אותה לצליליי מוזיקה של יונתן גפן שמאוד אהבתי.
לפתע קטעה את בועת המחשבות שלי יד גדולה שבאה מאחורי וכיסתה את עיניי. "מי זה??" צעקתי. אך לא נשמע שום קול. ניסיתי להשתחרר אך היד הייתה חזקה ממני. תפסתי את היד שאחזה בי בחוזקה והתחלתי לשרוט אותה. אך בשריטה השנייה הרגשתי אגרוף חובט בפני, ומצאתי עצמי חבול שוכב על הרצפה. יצחק עמד מעלי עם עוד כמה נערים גדולים ומפחידים שצחקקו. שכבתי על הרצפה והרגשתי את הנקודה האדומה מופיעה בתוכי שוב, ממש ממלאת את כל כולי, התנשפתי בכבדות, וכל צחוק שלהם מגביר את ההתנשפות שלי. הנקודה האדומה נעמדה מול יצחק, הסתכלה לו ישר בעיניים והכניסה לו סטירה חזקה בלחי.
יצחק נבהל לרגע, לא הבין איך אני מעז. גם אני נבהלתי פתאום מעצמי, אך הנקודה האדומה היתה יותר חזקה ממני, היא השתוללה והשתוללה, חבטה וצעקה. והפעם הוא קיבל בעסקת חבילה, סטירה ובעיטה בביצים. יצחק התקפל מכאבים, השתנק וירק, ואני עמדתי וחייכתי. עד שחבורת הנערים תפסו אותי בידיי. ויצחק נעמד מולי ואני רעדתי, כבר לא היה לי אכפת לחטוף, כבר לא פחדתי מזה, רק רציתי שזה יגמר כבר. נתתי לאגרופים לעוות את פני, התמקדתי בציפור אחת, והיה נראה לי שהיא מחייכת, עומדת לה שם לבד על צמרת העץ, לא מצייצת ולא צועקת, לא מתרגשת מכלום. ציפור קטנה וקפואה שמסתכלת אל האופק. כשיצחק והחברים שלו סיימו אני נפלתי על הרצפה, והציפור בדיוק עפה. הנקודה האדומה קצת נחלשה, אך הפעם הרגשתי צורך להכניס לו באמת, בעצמי. נעמדתי על רגליי, ניסיתי להתייצב, הרמתי אבן בגודל בינוני. התקרבתי קצת ליצחק וצעקתי "הייי!!! לוזר, תסתכל לפה!" יצחק הסתובב. הבטתי בו כמה שניות בשתיקה, ואחזתי באבן מאחורי גבי. הוא חייך אלי את החיוך שלו, חיוך מרוצה. הפעם זאת היתה החלטה לגמרי שלי, הנקודה כבר נעלמה והתמוססה עמוק בליבי. הרמתי את האבן הגדולה וזרקתי אותה בחוזקה ופגעתי ליצחק בדיוק בפנים.
יצחק נפל על הרצפה וצעק מכאבים. ואני קפאתי במקומי, לא הצלחתי להגיב, הרגשתי שהגוף נתקע באדמה.
החברים של יצחק עזרו לו לעמוד, יצחק החל להתקרב אלי לאט, כל גופי רעד, הרגשתי חוסר שליטה, וחוסר יכולת לזוז מרוב פחד. בלעתי את הרוק. "לוזר!!!" צעקתי בגמגום קל אליו. לפתע יצחק קפא במקום, עיניו הגדולות נפקחו, הוא בהה בי כמה שניות והחל לצחוק, החברים שלו החלו לצחוק גם. פני קפאו מחוסר הבנה עד שראיתי את ידו של יצחק מצביעה על רגליי, הבטתי למטה וראיתי שמכנסיי רטובות לגמרי, יצחק וחבריו לא הפסיקו לצחוק ואני עמדתי אדום ורטוב.
חציתי את שער בית הספר ורצתי מהר הביתה, הרגשתי אוויר חם שמייבש את גופי, לא הסתכלתי לצדדים ולא היה לי אכפת מאף אחד שעבר לידי. כשהגעתי אמא היתה בסלון ואבא בחדר, אמרתי שלום מהר ורצתי להתקלח ולהחליף בגדים. נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת והדבר הראשון שהופיע לי מול העיניים זאת הבובה המכוערת.
הבטתי בה, עדיין מכוערת, הרמתי אותה והסתכלתי בפניה, בעיניה הנפוחות, בשיער המבולגן שלה, בשפתיה הקמורות ושמתי לב למשהו שלא ראיתי קודם. משהו בסידור הגבות המכווץ של הבובה, בצורה של הפה ובקימוט הלחיים פנימה נתן לה מין מבט עצוב כזה, לרגע דמיינתי את הבובה בוכה. זה נראה כל-כך טבעי לה.
הרמתי את הבובה, הבטתי בעיניה העצובות וחייכתי אליה. יש לי רעיון!
הוצאתי מתחת לארון חבילת פלסטלינה שנשארה לי מהמשחקים עם יוגי, הזזתי את הבלגן שהיה על השולחן בחדרי, והתחלתי לעצב את הבובה שרצה במוחי, התחלתי בלפסל את פניה, השתדלתי להתרכז בכל חלק, לעצב אותו כמה שיותר מדויק. בפעם הקודמת מיהרתי עם בניית הבובה, והפעם הרגשתי שאני יכול להשקיע יותר זמן, לעשות הכול כמתוכנן.
הכנתי עיניים גדולות ופעורות. פה מחייך ודקיק, ואף קטן וחביב. חייכתי כשראיתי את הפנים, התרגשתי קצת. לאחר שעתיים הבובה עמדה על הרגליים. היא הייתה נהדרת, הרגשתי טוב פתאום, בשנייה אחת מצב רוחי זינק לעננים. חייכתי, וגם הבובה חייכה.
קופסת נעליים ישנה, כמה בריסטולים, טושים צבעוניים ונייר עטיפה שנשאר לי בארון ממתנה שקיבלתי פעם. והנה, מתנה חדשה ויפה!
הכנסתי פנימה את הבובה היפה.
נעלתי נעליים, התכוונתי לצאת עם המתנה. אך ההורים רבו שוב, רציתי לצאת מהר שלא ישימו לב אך אבא עמד ממש ליד החדר שלי. סגרתי את הדלת, לא עד הסוף, הצצתי והקשבתי.
אמא סיפרה לאבא על איזה דוקטור שאמר לה משהו על בעיה בשחלות, ושזה בגלל המחלה שהייתה לה. אבא התעצבן, הסתובב בסלון הלוך ושוב, שותק אך פניו רציניות, קצת כועסות.
אני לא יודע מה זה שחלות, אבל כנראה שזה לא משהו טוב אם אבא מגיב ככה.
"אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?" אמרה אמא. אבא הביט בה כמה שניות כשהוא עדיין עומד. לאחר מכן התיישב מולה, הרים את מבטו ואמר בטון מיואש "אני רוצה ילד!". לא הבנתי בכלל על מה הם מדברים, יש להם ילד, אני! אולי הם שכחו? אולי הם מדברים על ילד אחר?
"אבל יש לך ילד" אמא אמרה.
"אבא אמא וילד זאת משפחה עצובה" אמר אבא והלך לכיוון דלת היציאה.
"ואם תלך עכשיו זה יפתור את הבעיה? מה אתה ילד קטן?"
אבא הסתובב ואמר "אני צריך לנשום קצת אוויר, אני לא יכול יותר, מחניק לי פה".
אבא יצא. הזדחלתי כמה דקות אחריו, ואני חושב ששמעתי את אמא בוכה.
עברתי את הכביש, ירדתי לכיוון שכונת הזיתים, חציתי את גן המשחקים, והגעתי לבית של יוגי, דפקתי בדלת, אף אחד לא פתח. צלצלתי בפעמון שנשמע קצת כמו הצלצול המחריד להפסקה בבית ספר, אף אחד לא פתח. כשהסתובבתי ללכת הדלת נפתחה קצת, ראשו הקטן של יוגי הציץ.
הבטתי בו ולא ידעתי מה לומר, האם אני צריך להגיד סליחה, או שהחבילה המקושטת זה מספיק? הושטתי לו את המתנה הקשורה בסרט ירוק. "בשבילך!" אמרתי "ו...סליחה" הוספתי. הוא חטף את החבילה מידיי, נבהלתי. הוא משך בגסות את הסרט הירוק, פתח את הקופסא והרים את הבובה.
יוגי בחן את היפה מכל הכיוונים. אך בעיקר התרכז בפניה, חשבתי לעצמי אם הוא אוהב אותה? אם הוא חושב שהיא עשויה טוב? התפללתי בלב שיסלח לי, שיחייך ויזמין אותי להיכנס ולשחק איתו בבובות החדשות שלו. שיבין שלא התכוונתי להרוס שום דבר. הלוואי שיסלח לי, הלוואי שיסלח לי, הלוואי שיסלח לי, התפללתי בליבי.
יוגי סיים לבחון את הבובה, זרק אותה בחוזקה על הרצפה, דרך עליה ומעך אותה עם עקבו. נכנס הביתה וטרק את הדלת. "זאת סתם בובה" הוא צעק מבפנים.
בדרך הביתה בכיתי ללא הפסקה, זרקתי את הבובה בפח זבל ציבורי, אין לי יותר מה לעשות איתה. הבובה היפה שלי הפכה כעת לגוש פלסטלינה מעוך, רטוב וחסר תועלת.
הגעתי לכניסה לבית נוטף גשם ודמעות, נעמדתי מתחת לסככה, ולפני שבכלל חשבתי להיכנס שמעתי את אמא ואבא שוב צועקים אחד על השנייה.
שמעתי את אמא אומרת בקול חזק ומיואש "אני לא יכולה איתך יותר, אני ממש לא יכולה"
פתחתי את הדלת בשקט, ניסיתי למחות את דמעותיי ולהקשיב בדממה.
אבא תפס את שערותיו בחוזקה והחל למשוך אותם כמנסה למרוט. אמא צעקה "תפסיק כבר, משוגע"
אמא תפסה את ידיו של אבא בחוזקה, ניסתה להרגיע וללטף, אך אבא רתח ונהיה אדום, "את לא יכולה?" הוא צרח ובחוזקה החטיף לה סטירה. ושניה לאחר מכן נבהל וקפץ לאחור, אמא שמה יד על הלחי ודמעות החלו לנקות את עיניה, ולשטוף את לחייה. אבא קפא במקום ולא ידע מה לעשות, הוא ניגש לאמא בניסיון לחבק אך היא התנגדה.
עיניי נעצמו בחוזקה, לא רוצה לראות יותר, משהו בתוכי לא יכול היה להכיל עוד, זרם צמרמורת הכה בי והשאיר אותי תקוע כיתד במקומי. פקחתי את עיניי בזהירות, הבטתי סביבי והרגשתי כל-כך לבד. חשתי את הלב שלי דופק חזק, כמו אגרופיו של יצחק, ובמוחי רצו מחשבות רבות.
חיבוק, רק אחד, אפילו לא גדול מידי, כזה שמחמם בשנייה. חיבוק מחויך, חיבוק צוחק, חיבוק מלטף. באמת שאסתפק באחד קטן וקצר, אבל הלוואי שיבוא מהר.
נכנסתי הביתה ונסגרתי מהר בחדרי, ההורים עוד נראו קפואים. נשארתי רק עם בובה מכוערת, וחסרת תועלת, והפעם היא אפילו נראתה לי מכוערת יותר. האוויר בחדר עמד, והיה קר. הרמתי את הבובה המכוערת, חייכתי אליה בחצי חיוך, גיחכתי קלות ויצאתי לסלון. התיישבתי באמצע הספה ופקדתי "אמא, אבא, בואו!". עוד לפני שהייתי בטוח מה אני עושה הם נעמדו מולי, אחד על יד השנייה, קרובים.
"אבא שב פה", סימנתי בידי לצד שמאל שלי. "ואמא את פה" סימנתי לימין.
בצעדים איטיים הם התיישבו, ניסו לפענח במבט את מטרת המפגש.
הרמתי את המכוערת ואמרתי "תכירו, זאת הבובה מקסים, אתם יודעים למה קראתי לה ככה?", אבא הנהן לשלילה בראשו ואמא גם כן.
"כי היא מקסימה"
שניהם צחקקו קצת וחיוך קטן עלה על פניהם. "אני נותן לכם אותה במתנה!" הכרזתי.
"ואווו... איזה כיף לנו" אמא אמרה וחייכה.
"אבל יש למתנה חוקים" אמרתי והשתתקתי לרגע "היא של שניכם, ואתם צריכים להסתדר איתה ביחד"
אבא חייך ואמר "אל תדאג יובלי, אני בטוח שנוכל לגדל יפה את הבובה".
אבא ליטף לי את השיער ואמא החזיקה את ידיי. תחושה חמה עברה בתוכי, הרגשה נעימה כזאת של ביטחון.
אמא ואבא חיבקו אותי יחד, כל אחד קיבל חצי יובל. "מזל גדול שיש לנו אותך" אמר אבא ונישק אותי על הלחי.
הם המשיכו לחבק אותי עוד כמה דקות שהרגישו לי כמו שעות וזה היה לי נעים. וממש מאחורי גבי שמעתי את אבא מנשק את אמא נשיקה קטנה.
חייכתי.
