ילד עצוב

"נולד לכם ילד עצוב!" הכריז בדאגה דוקטור גודלנסקי. מר וגברת אור הביטו אחד בשנייה בבהלה. "איך זה יכול להיות? איך לא ראו את זה באולטרסאונד?" שאלה גברת אור, מתנשפת עדיין מהלידה הקשה ומנסה להרגיע את עצמה.

"לא הופיעו שום סימנים בסקירות שבצענו" הרופא התנצל והוסיף "בדרך כלל אנחנו מתריעים כשמזהים את המום".

גברת אור היא בחורה עדינה ורגישה, כשהרופא הכריז על כך היא עוד ניסתה לעצור את הדגדוג הזה באף שמגיע לפני הבכי. אבל, כשהוא נתן את ההסבר היא כבר לא הייתה יכולה להתאפק. מר אור אחז חזק בידה, ליטף את שיערה המתולתל וניגב לה את הדמעות בטישו שהיה בתיק שלה. הדוקטור עמד שם נבוך, אוחז את התינוק.

"אדוני", החווה דוקטור גולדנסקי לעבר מר אור כשבידיו העולל שזה עתה יצא לאוויר העולם, מסמן לו לקחתו. מר אור לקח אותו לידיו והביט בפניו, ניסה לבחון את גודל הבעיה ומשמעויותיה. הוא מעולם לא ראה במציאות ילד עצוב, תמיד שמע על זה בחדשות או בכתבות שקרא במגזינים של סוף השבוע. פניו אכן היו עצובות. מר אור ניסה ללטף אותו, אולי יצחק, אך לשווא, אולי דגדוגים? אך גם זה לא עזר.

"תעזוב אותו, זה לא יעזור, הוא עצוב, והוא יישאר עצוב" אמרה גברת אור במבט מלא חרדה. מר אור, שידע שהמצב קצת רגיש, לא רצה לאתגר את רכבת ההרים ההורמונלית בה מצויה אשתו, לכן התיישב בחזרה לצידה, והניח בידיה את התינוק.

גברת אור הביטה בתינוקה מבולבלת, מצד אחד היא הרגישה אליו אהבה, הרי הוא שלה, הוא חלק ממנה. אך מצד שני היא כאבה את פניו הקודרות. גברת אור ידעה רבות על המום המסוכן מחברותיה. היא ידעה שהוא לא יחייך כל חייו. גוש ליחה נתקע לה בגרון והיא השתעלה בהיסטריה. צמרמורת התפשטה ועלתה מכפות ידיה שאחזו בתינוק ומשם לשאר חלקי גופה. מר אור זינק ממקום מושבו לעברה מיד כשהבחין במתרחש. "זה משהו דפוק בגנים שלך" היא גערה בו.

מר אור עשה הכול בשביל הגברת שלו, כבר בתחילת ההיריון הוא נהג לחזור מוקדם מהעבודה בשביל להכין לה אוכל. כשכאב לה הגב הוא תמיד חייך ועיסה את גבה מבלי להתלונן. איש שקט הוא מר אור, שומר הכול בפנים. הבוקר כשירדו לה המים הוא נכנס לאוטו ונהג בריכוז ובמהירות. הכול בשבילה, בשביל התינוק שהגיע. והנה הוא פה לידה, מנסה להעניק לה את כל האהבה שהוא יכול, מרגיע אותה כל אותן שעות ארוכות בהן צרחה, ואז נרגעה ואז צרחה שוב, והתעצבנה וקיללה את כל הרופאים וגם קצת אותו. הכול הוא סבל בלי להגיד מילה.

"את חצופה" הוא צרח עליה בפתאומיות שהפתיעה גם אותו, כאילו פצצה נחתה בתוכו בלי מידע מודיעיני קודם. גברת אור, שרק נגבה את הדמעות, החלה להרטיב שוב את המיטה כולה. את מר אור זה רק חימם יותר, הוא התעצבן, ובלהט הרגע דחף את השידה שעמדה ליד המיטה, וכוס הזכוכית שהיתה עליה נפלה לרצפה והתנפצה. הוא התיישב כעוס על הכיסא הרחוק ממנה והפנה לה את גבו.

הרופא ששמע מהחדר הסמוך את הצעקות ואת הניפוץ הצורמני של כוס הזכוכית, נכנס לבדוק אם הכול בסדר. המחזה שנגלה לעיניו היה מוזר מאוד.

בחדר ישב מר אור כעוס ופגוע, מפנה גב לאשתו ומקפל את ברכיו לחזהו כמו ילד נעלב. מאחוריו גברת אור מתקלחת בדמעותיה וטובעת באוסף חתיכות נייר טואלט שהצטברו על מיטתה. ופעוט אחד עצוב, שהביט ברופא, ותנועה קטנה בשפתיו הזכירה לדוקטור חיוך.

עריכה לשונית: שירה סילברסטון

#עצב #ילד #רופא