היא המאוהבת והיא המהורהרת

ליאור לא חשבה שבשתיים בלילה היא תבלה את זמנה בשיטוטים ברחובות העיר המעופשת הזו. היא הייתה בטוחה שכשתעבור לפה הכל יסתדר. הכל יתחיל מחדש.

היא סידרה לעצמה את דירת הסטודיו החדשה ששכרה במחיר מציאה, העמידה את החפצים כמו שהיא אוהבת. את הספרים שלה העמידה מסודרים על פי ז'אנר במדף שאת חוריו היא תלתה לגמרי בעצמה. על פינת הכתיבה ריכזה כמה ניירות שתמיד דאגה להשאיר בערימה אחת. קנתה שני פופים חדשים ונחמדים לפינת טלוויזיה, וכשהביטה בהן בסלון שלה, הרגישה שהיא משהו אחר. מעולם היא לא חשבה שפופים הם רעיון נחמד, היא תמיד חשבה שזה ילדותי ומגוכך, ופתאום זה אפילו העלה בה חיוך. היא המשיכה לפזר ניחוחות של חדש לכל עבר. "אני ליאור ואלו החיים החדשים שלי" היא כתבה על פתק קטן ותלתה על הארון.

אבל כבר בלילה הראשון, כששכבה במיטה, היא הבינה שהכל הצגה שהיא עושה לעצמה. וההצגה הזאת היא לא ברמה של 'שייקספיר' או 'בקט' וגם לא ברמה של 'ענת גוב' או בקיצור, לא יצירת מופת. יכול להיות שאם היה קהל להצגה, הוא היה מתרגש קצת, צוחק מעט ואולי אפילו חש חיבור קל לדמות. אבל זה לא המצב. היא לבד, במיטה הגדולה, החדשה והנקייה מידי. ושאלות רבות היא שואלת את עצמה – "למה בעצם הלכה?" "ומה היה לה רע?" "ואם תנסה שוב?" "אולי עדיף ככה?!" "אבל..." "ו..." "אני..." והרעש רק גובר, והקולות שלה עצמה מתווכחים, ורק שואלים, לא עונים. ושניה לפני שהרגישה את הפיצוץ התיישבה במיטה, והחליטה שתצא לנשום.

לאן?

היא יודעת בדיוק.

הרחובות בהחלט מעופשים אבל אותה זה לא מעניין. היא חדורת מטרה. חותכת את העיר כמו מטוס סילון. בפנים היא שוברת וכועסת, הורסת ונדרסת. ובחוץ איננה מראה דבר, פשוט הולכת בקצב מהיר, והאנשים ברחוב מבחינים בה כהבזק חולף. ממצמצים לרגע, והנה היא כבר לא שם.

ואפילו אורן, מהפאב השכונתי, שהספיק לגעת בכתפה ולמלמל משהו על כוס בירה לא זכה להרבה אהדה.

ועוד כמה מטרים היא תגיע, ורק אז אולי היא תירגע.

הגבעה כבר ממש בהישג יד, והשמש כבר החלה לשלוח את קרניה הראשונות והעדינות. פס שמיים כחול צהוב נמרח בהדרגתיות בקצה הנוף. וכשטיפסה מעלה, פתאום היא נעצרה, התבלבלה, ראתה לפתע את עצמה, יושבת בקצה הגבעה על סלע קטן ונוח, צוחקת ומחייכת, ובעיקר נראית מאוד שמחה. והיא לא היתה שם לבד, גם הוא היה לידה, וחיבק אותה חזק שלא יהיה לה קר. והיא רק צחקקה ורעדה.

היא הגיעה ממש עד הקצה, ועכשיו היא ממש קרובה אליהם, אליה ואליו, שוכבים שם מחובקים, מקוררים ועייפים. האינסטינקטים שלה אמרו לה לשחרר לעצמה את הרסן, לצעוק על כל מה שהיה, או כל מה שיהיה. היא רצתה פשוט לשחרר, בלי סיבה ספציפית או מטרה גדולה, לפתוח את הפה ולצרוח בחוזקה, וכשהיא כבר הייתה מוכנה, הוא הפסיק לחבק אותה, את עצמה האוהבת, וניגש בזהירות אליה המהורהרת. הוא הביט בעיניה, ניסה להבין מה הן אומרות. ואז אמר "עזבי את זה" חייך "בואי" אמר וסימן לה עם היד לכיוון עצמה שכבר היתה שם. היא התיישבה על ידה, בחנה את עצמה. ניסתה למצוא משהו שונה מעצמה של פעם לעצמה שם היום. ריס שנשר, או נקודת חן חדשה. חיוך של פעם, או תנועה שכבר שכחה.

אך היא נשארה אותו הדבר.

היה לה נעים שם, על הגבעה, במקום הנסתר, הקטן והנפלא. אז היא נשכבה, ונרדמה. ממש על ידה, ועל ידו. וחייכה.

#אהבה #בדידות #חדש